פעם כל אהבתי את החוף הזה, את הימה הזו,הייתי אפילו מרשה לעצמי
להוסיף לה את כינוי השייכות הזה שאני בדרך כלל כל כך לא אוהבת
כי זה מביא לי את הקונוטאציות האלו של העולם הממש לא מושלם.
הייתי קוראת לה "הכנרת שלי", יום לפני שהייתי נוסעת אליה,
הייתי אומרת בשמחה לכל חבריי שאני הולכת לבקר את הכנרת שלי
ואמסור ד"ש לשקיעה היפהפיה...אני כותבת עכשיו על הכינרת שלא
ארצה יותר שתהיה הכנרת שלי,גם לא שלכם, לא ארצה שתהיה של אף
אחד, גם לא של יואבי, יואבי שלי שכבר גם לא שלי, הכל נלקח
ממני, אני כותבת עכשיו כשהראש עמוס בזכרונות,עמוס בכעסים עמוס
באהבה ועמוס בשנאה...12 יום שהמגע כבר לא אפשרי, 12 יום
שהדמעות כל הזמן נאבקות מי מהן תצא ראשונה....קשה לי לכתוב,
אמרתי לעצמי שהפעם לא אכתוב אך אינני מצליחה...
התשיעי לאוגוסט החל כיום טוב, התחלתי להתאושש מן הפרידה בעקבות
מפגש מוזר. מסיבה, שתייה,חיוכים, מחשבות שמחות, אפילו בלי
מחשבות מיותרות...הרבה שיחות בחדר מדרגות על מי שהיה פעם אהובי
ועל איך שאני גאה בעצמי שהתאוששות החלה...הגעתי הבייתה, עדיין
מאושרת מן היום...והנה לי שיחת טלפון מן הכנרת שלי, הודיעו לי
את החדשות כאשר בקו השני מישהו הציק לי על כך שחברתו נפרדה
ממנו בזו העת. לא קלטתי בתחילה, אמרתי תודה יפה, בקול הנימוסי
והמובך שלי וניתקתי את הטלפון....חשבתי לעצמי, שרוב הסיכויים
שימצאו אותו,הרי יש לו עוד כל כך הרבה תוכניות לחיים,
ליואבי...חשבתי לעצמי, שימצאו אותו, כי אני עוד אמורה להגיע
לשם, אני צריכה לומר לו כמה דברים, לסגור עניינים, אבל לא
הספקתי, לא הספקתי לומר לו כלום....אני תופסת את ראשי בעוד אני
כותבת את השורות האלו, ומנסה לבלום את הרעד בגוף, את הדמעות
שממשיכות להאבק....אני חושבת על חוסר האונים הנורא,שלי, שלו,
של כולם...
אתמול ישבתי על הספסל בו הבטתי בפעם האחרונה בעיניים הכחולות
והגדולות של יואבי, בפעם האחרונה בה הוא דיבר ואני שתקתי
וחייכתי, אוף, המבוכה הזו, השתיקה הזו, אני חייבת להפטר מהן,
חייבת להתחיל לדבר, להוציא החוצה את מה שאני חושבת ולא כל הזמן
להסתבך במחשבות האלו שגם לא ברורות לי...
אני רוצה לקלוט אבל גם כל כך לא רוצה לקלוט....רוצה ללמוד
להכיר אותו שוב, מקשיבה לסיפורים מחברים, שותקת הרבה, לא
מאמינה, ממלמלת לעצמי שוב ושוב "שזה לא הגיוני" מנסה להמשיך
הלאה, אך כל מה שאני עושה זה להביט אחורה ולהזכר, כי זה כל מה
שנשאר...
אמרו לי שאסור לי לחשוב על שאלות "האם" המפורסמות, אם הייתי
מתקשרת באותו הרגע והוא היה יוצא מהמיים בשביל לענות, אם הייתי
מגיעה יום קודם, הרי לא היתי מרשה לו להכנס למיים, הידע שלו
בשחייה היה מזערי, הבטחתי לו שאלמד אותו, לא הספקתי גם את
זה...אם אז לא הייתי שותקת...הכל היה נראה אחרת...
זהו מכתב פרידה מן הכנרת שהייתה הסמל שלי לאהבה, לחופש,
לזכרונות ילדות...זהו מכתב שבא לומר שכל כך אהבתי,אבל
שתקתי...
קשה לי, והדמעות חונקות את הגרון,והכל כבר כל כך שורף,ואני כל
כך מתגעגעת,כל כך רוצה שיביט בי שוב,בעיניים שלו,שאעשה לו שוב
פעם תסרוקת מצחיקה מהשיער שלו...הייתי צריכה לאסוף לו את השיער
כשהוציאו אותו מהמיים...יואבי אף פעם לא הלך לישון כשהשיער לא
אסוף,הוא אמר שאחר כך השיער נראה נורא...הייתי צריכה,הייתי
צריכה,הייתי צריכה...אבל שתקתי,כל כך מלאה חרטות,מלאה בתחושת
ההחמצה המפורסמת הזו...
כל כך כואב לי...
מקווה שאתה יושב עם קורט שם למעלה,על איזה דיאט קולה, מקווה גם
שיש שם מספיק פיצות מקפיצות, והכל שם אדום,בדיוק כמו שאתה
אוהב...
קשה לי להפסיק לכתוב,אפילו אינני יודעת מה כבר כתבתי, אעבור
לדף ואשאיר את מסך המחשב הזה פשוט מלא בגעגועים...
מצטערת ששתקתי יואבי,אני אוהבת אותך... |
