פושטת אפרכסת
אל מול ריקות כרסתנית,
לקראת לחש עלים
המבליחים
על פניה של מדרכה צוננת,
בקימורי חיוכה רווי הדווי
משתקפים כוכבים מועטים,

קצו בניסיונותיהם
להאיר את הליל
על אף זכותו הצלולה
ונפשו הבוהקת
דומייתו לא בכורח
נכוחה והולמת.

השליתי עצמי
לחשוב את מלודיית העלים
כמחול מימרות ותוכחות
שנועדו לי
זכות,
 דקיקות,
נהירות, רכות -
הוא הטבע
המסביר אליי פנים.
שודלתי להאמין
כי הוא מפנה לי מזמנו
מקדיש לי בענווה
את לשון קדושתו
העלומה לבריות פשוטות יותר.

מתבוססת אני באשלייתי
הנבובה:
כי הנני ברייה
נעלה.

משהועדתי גם עיניי
והתווספו משתלהבות
לצפייה במחזה,
כסא סמוך לכסא,
חברו עם האפרכסות
והסכיתו יחדיו -
הן היו דמומות
אף יותר מהליל.

רק לעת זו
נוכחתי להשכיל
כי זהו היה רק לחש עלים.