לרגע קיויתי, הכל עבר
לרגע דימיתי, הרפית מלבי.
מדוע בעתי הקשה ביותר
את עולה מתוך עברי?
כובשת מחדש נבכי נשמתי,
רוכשת כל פיסת הגדרה מישותי,
תוקעת יתד מדמם בלבבי
לועגת מחדש לסוד אהבתי.

החייב אני לעשות הבלתי-אפשרי,
לנסות ולדחוק אותך שוב ?
למחוק מתיקותך אל תוך עברי,
בתקווה מיואשת שלא תשוב..

כאשר מסתירה את פנייך מלבבי,
הכאב הולם בפראות.
מכניס את כל הסובב בשנינו.
עודני חי על אותה אשליה,
שאולי, יחד, נתור צפונותינו.


לא, איני רוצה אותך לשכוח
הלב אינו מסוגל זאת לקבל.
אך מוכרח...


מהו בן-אנוש סך הכל ?
יצור עלוב המושתת על עצמו!!
אני לועג לעצמי על חולשתי!
פלא הדבר שאת לועגת לאהבתי?

יקירה, עזה מן המוות האהבה,
מתוך הסיבה שיש בה חיות.
אנא, קבליני אל תוכך
אנא, משכיני אל חיקך
אנא, גירמי לי לשונאך!!
           אנא..