פתאום קצת כואב לך. ספירת ימים כדי להראות שמסוגלת הטיבה עמך
קצת, ודאי שאני מבינה, ובכל זאת נראה בזה קצת ייאוש והמון
געגוע. אמרת גם שהסתדרת נהדר. אני יודעת שהיית בסדר, לא הסתגרת
בבית ובכית - רק אולי בימים הראשונים, ואז יצאת וצחקת ואפילו
חייכת חיוך עקום, חושף שיניים שהצהיבו.
אני חושבת שעישנת.
כמה עישנת? נכון כי רצית לחשוב עליה? רצית להחזיק משהו?

במשך יום שלם את מטיילת בנבכי מוחך; לא אגיד לבך, שם את תמיד -
ונמנעת מלנתח. במוח, בטיולים המקיפים שאת עושה, את מגיעה לכל
המקומות. בין השאר, את מגיעה לאותה פינה מודחקת. מציצה, משתדלת
לחייך בהשלמה - ולהמשיך.
אחרי זה מפהקת ואני עדיין חושבת שעישנת.

את נלחמת.
כמה שאת נלחמת לא להזכיר לעצמך בכוח, ולא לדמות אותה לכל דבר
שמזכיר במקצת - ומרוב מלחמות שוכחת מה זה לנצח, ומרוב שכחה
מפסידה בלי להרגיש - וכששומעת את שמה, את הזכרתה במשפט, מרגישה
קצת כאב מהעובדה שהיא עדיין
והכל כרגיל אצלה.
עשן.

ואת כמעט שנכנסת למיטה לסיום עוד יום שנגמר בהצלחה, מרוצה
מכושר ההתמדה שלך,
וכמעט שמסיימת וכמעט הלאה כמו רובוט, אבל פתאום
פתאום קצת כואב לך.