השלכתי את המכתב שהתכוונתי לשלוח לך יחד עם חוסר ההבנה שהייתי
שרויה בו.
ברברתי שם על תקופה שנגמרה, משהו על להמשיך הלאה, השלמה ורגש
שאבד. כשרושמת את המילים הרגשתי שקרנית, מרמה את עצמי ואותך.
לא רוצה לשקר יותר, רוצה אמת ורק אמת, אפילו אם כואבת. אז
ישבתי לכמה רגעים, שתקתי, נזכרתי, הרהרתי, מכריחה את עצמי
להודות. להודות שאני לא רוצה שהתקופה שלך תגמר, להודות שאף פעם
לא שכחתי או אשכח אותך, להודות שאני אוהבת, אהבת אמת, אחת
עמוקה המבוססת על הכרות נטולת פנים אך מלאת פרטים, אהבה לה
מייחל כל אדם, אחת חסרת ציפיות רדודות, חסרת פחדים, מלאת
ביטחון וכנות. אהבה ללא תנאים.  

ההכחשה עשתה לי רק רע, הכאיבה לי בדרכים שלעולם לא תבין.
מיואשת מהריקנות אשר אופפת אותי אפילו בזרועות אחר, מוסרת אני
את תחושותיי, חסרות ההגנה, בתקווה להתחזק.
הרי אומרים שהשלב הראשון בגמילה הוא ההכרה כי קיים משהו בתוכי
שיש להיגמל ממנו, להחלים מהפצע שהותיר מאחוריו...
השלב בו אאלץ לשכוח את החבר הכי טוב שלי, את אחד האנשים היקרים
לי בעולם, את הנפש התאומה שלי, יהיה הקשה ביותר, הבלתי אפשרי.
תחזיק יחד איתי אצבעות.

כן מצטערת על דברים הקשורים בך, לא אכחיש. מצטערת על שחיכיתי,
שלא אמרתי את שהרגשתי ועל שהייתי חסרת ביטחון אך אל מולם ישנם
דברים שלעולם לא אצטער עליהם - על שהכרתי אותך, שאהבתי אותך,
שהכנסתי אותך לתוך תוכי, על אלו ורבים אחרים לא מצטערת, רק
מודה על האפשרות להיות חלק ממך ושהיית חלק ממני.

זוכר שדיברנו באחד הלילות ושאלת אם הייתי מסכימה לברוח
ולהתחתן?
לא חשבתי אז לרגע שאני לא זו שתעמוד איתך תחת החופה, בנוכחות
הקרובים, עם דמעות של אושר על חיים חדשים ומספקים. לעולם לא
חשבתי על הרגע בו אצא מחייך.
דמעות מציפות אותי גם עכשיו, לצערי הן לא מאושר. אני עושה
הפסקה בין שורה לשורה ונזכרת במה שרציתי בשבילי, בחיוך המרוח
כשדיברתי איתך או עליך, בכעסים ובשנאה הרגעית ולא רוצה לסיים
את הכתיבה, יודעת שהאות האחרונה, במילה האחרונה פירושה סוף,
הפעם לא אחד פתוח כמו ברומאנים זולים, אלא סגור בטבעת נישואין
שלא מיועדת לי. לא נותר לי מה לעשות כעת, ידיי כבולות, אני
יכולה רק לבקש כי תבטיח שלעולם לא תשכח, שתמיד תתגעגע ותשתדל
לקיים לפחות כמוני...

נשיקה רכה, קטנה ומלאת בושה לעולם לא זכיתי לתת לך, אז עכשיו
אני רוצה להניח אחת על שפתיך, בניסיון לחוש אותך קרוב אליי,
ניסיון אחרון דמיוני ומציאותי גם יחד...

קראתי לא מזמן מספר שורות...שורות שהתקשרו מיידית אליך, שורות
שאולי יסיימו את מה שלעולם לא התחיל, באופן סמלי, שורות
שיבהירו לך את שאני מרגישה וארגיש לעד:
"שנים מחלישות את הגוף, מרחקים ממיסים את הלב.
בעומק היער האפריקאי נשמעת ההבטחה I will always love you
כמו משהו שיכול אי פעם לקרות באמת."

זכור כי אוהבת.



מכתב אחרון לאהוב ראשון