הוא עומד מולה ומחכה שתושיט את ידה, שתיגע בו, שתישק לו,
שתתחיל את סערת החושים המתנגנת בהם במשך שעות רבות לחוד אך היא
נותרת מביטה בו, מסתנוורת מעיניו הבוהקות ומפניו האדומות מבושה
על מחשבות ליבו וגופו.
באחדות כורעים הם על ברכיהם, יודעים כי אין לאן ללכת מכאן,
נשכבים לאחור ונאנחים במקצת, מאושרים כי הזמן לו המתינו הגיע.
קור הרצפה וחום גופו יוצרים מין ערפול חושים שלא ידעה כי קיים
ולשונו המלטפת את גופה מעצימה זאת אף יותר.
התחושה המוכרת מחלחלת בה שוב, גורמת לה להתמכר מחדש לגופו
בתוכה.
טיפות עדינות מחליקות ממצחו וצונחות לצד אוזניה השומעות כל
צליל הנאה המוציא מפיו.
עיניו לעולם לא מאבדות את עיניה העצומות מהנאה צרופה של עדינות
ופראות גם יחד ולמרות החושך רואה וחשה היא את פניו זורחות, את
ריסיו הארוכים נחים על לחיה המבריקות, מעבירים בה צמרמורת
תמידית, את פיה שנפער בעוצמה ונסגר בלהט על שפתותיו, גורם
לגופו לרטוט ואת החמימות הנעימה, לה כה ציפתה, עוטפת ומסרבת
לעזוב.

בפתח הדלת עומדת, רואה ושומעת כיצד אחת גונחת בקול מסתלסל ונעה
במונוטוניות על אגן בעלה, מנפנפת בשערה לשם הגיוון בלבד, תמיד
נותרת מהופנטת לתנועות גופו השרוע בהפגנת יהירות.
בניסיונה לשאוב את הקסם שאיבדה רק לפני מספר שנים, תפסו עיניו
את מבטה הנעוץ בגוף המתפתל למגע ידיו, והוא מחייך לעברה
בסיפוק.
הימלטותה כשלה ודמותם זה כבר נחרכה בזיכרונה. גם צעדיה הכבדים
לא קטעו את מנגינת נפשם, ואילו חדרה, מפלטה, נותר מנוכר כפי
שהיה עוד לפני מספר דקות כשלובן קירותיה הסתמן כעת כלא יותר
מסמל לבדידות.

במין תנוחה עוברית התכנסה היא בתום על מיטתו, מנסה לשמר את
שארית אהבתו בתוכה כשהוא מתלבש ומביט בה במבט מאוהב משולב
בתחושת סיפוק, תמיד יודעת כי הגיע זמנו לעבור אל החדר בסוף
המסדרון, אל חייו בלעדיה. מושיט את ידו אל שפתותיה המשתוקקות
לנגיעה, מלטפם כשנשכב לצידה, מחבקה בחוזקה, מחייכת וחושבת היא
כי לא יבקש הלילה שתלך ומתאכזבת כשאוחז בזרועותיה, מרימה
מהמיטה בה רצתה להשתרע לעד, פותח את דלת ביתו ומשלח אותה בכאב
צורם אל לילה נוסף בלעדיו.

קול טריקה צורמת ומוכרת של דלת ביתם שבר את ריקנותה והביא
בעקבותיו דמעות חרישיות וצל קפוא הנשקף מבעד לתחתית חדרה. רק
כשבוקר עמד להפציע נשכב הוא לצידה, מניח את ראשה על חזהו
המתרומם מעלה עם כל נשימה מתגעגעת אל המשוטטת ברחובות. ידה
האחת נשלחת אל מתחת לשמיכות, מלטפת ברעד חסר ביטחון כששנייה
אוחזת בתמונת נישואיהם הדוהה צמודה אל ליבה. כעת נותר רק לחכות
לרגע בו ירד ממיטתה, יפסע אל פרטיותו אותה לעולם לא צלחה
ויותיר אותה שוב עם תשוקתה המתגברת.

כשצועדת חיוורת ברחוב בו מזהים אותה כולם, מחכה לאדם יחיד אשר
יפנה אליה בדאגה לשלום ליבה המנוקב, מגלה היא כי האוויר הוא
היחיד המוכר, היחיד הנעלם מבין אצבעותיה וריאותיה כל פעם מחדש
אך גם המביא עימו הבטחה שישוב...  
לצד זוג סמוק לחיים,על ספסל רעוע, לבסוף היא מתיישבת, מנסה
בכול כוחה לספוג את ריח אהבתם ולטפטף מעט מבשמם על בשרה, מודעת
כי זהו ניסיון נואש וחסר תקווה לשנות את גורל חייה.

בארוחת ערב משותפת לשבוע יושב הוא מולה בשתיקה, מגיש לכיוונה
את דפי חירותו, רועד במחשבה על החיים בהם חפץ שנים כה
רבות...היא רק מחייכת קלות לעברו כשמציתה את רצונו בלהבת הנרות
שהדליקה שניות ספורות לפני כן, נותנת למילים להיכלות. מתרוממת
ממושבה ומתיישבת על ברכיו, נכנעת היא בן רגע לתשוקתה ומנשקת
אותו ברכושניות.
כששקט חרישי שורר בביתם וריח תאוותה זה התפוגג מדפנות מיטתה
מישרת היא מבטה אל התקרה, צופה בעתידה, ורואה כיצד בחדרים
נפרדים תחיה עימו חיים משותפים, לעד מנסה לשמר את מה שפעם
נקראה אהבה.