אני נוסע במהירות, אני נוסע במהירות אדירה בתוך העיר ובין
העיר. את לידי יפהפיה, מספרת לי על יומך המדהים בתוך עולמך
המושלם. איתי במכונית אבל בצד השני של השמשה, מעבר לשמשה, מעל
הגג, נוגסת בפגוש מתחמם מן הנסיעה.

הוריי במושב האחורי, רבים כל הדרך.
למה הושבתי אותם האחד ליד השני? אני שואל את עצמי.
בעצם, למה הסכימו להיכנס לאותה המכונית מלכתחילה?
יש שקיות עם קניות בתא המטען ועציץ קשור לגג המכונית.

מישהו זר מופיע בין הוריי במושב האחורי, ואני, תוך כדי סיבוב
בנסיעה מהירה במיוחד, גורם למותו במוות נורא בהינף יד, הוריי
תמיד ניקו אחריי.

הגענו לשכונה שבה גדלתי, "הנה הבית הישן שלי, הגן
שמאחוריו...", ובעודי עושה לך סיור מודרך בילדותי, אני דורס
מבלי שתשימי לב כמה זכרונות וחברי ילדות.

אני מוציא את המקטרת שקיבלתי מדודי ומדליק אותה, פותח את הגג
שלא תיחנקו, ומביט לשמים. אח, איזה שמים. "אתה מעשן יותר מדי",
אמא זורקת ומדליקה סיגריה בעצמה. המילים שלה מרחפות באוטו
ושוברות את השמשה הקדמית המגואלת בדם וקרביים של זכרונות. לך
זה לא מפריע, כל זה, את בשלך.

הדלתות מתחילות להיתלש אחת אחת ואני מחזיק את הוריי ביד אחת
ונוהג בשנייה, שלא יעופו.

תינוקות עפים מהשמלה של אמי, וכספים רבים מהכיסים של אבי. אבי
מתרגז, קופץ ומתגלגל לעבודתו ואמי נושקת לי על הלחי ומתגלגלת
הביתה, לראות איזו אופרת סבון.

"העולם שלי!" אני צועק, אבל את בשלך, כבר סיימת עם הפגוש, עברת
לזלול את המראות. "העולם שלי מתפרק!" אני ממשיך, ודורס את
החברים היחידים שנשארו לי.

את מנגבת במפית לחה את פיך, מנשקת אותי עם לשונך החושנית,
מתפשטת ומתגלגלת לחבר שלך.

אני עולה עלייה ארוכה, המהירות מתגברת, המנוע כבר מוציא עשן
שחור ומסריח. אני מסיים את המקטרת ומכבה אותה במאפרה.

חושב על כל מה שעברתי, על החיים, אנשים, זכרונות ילדות,
זכרונות בגרות, טראומות, אהבות, אכזבות, בית-ספר, צבא, עבודה,
משפחה... אני מחייך, מדליק רדיו, "מתהוות סערה" השדרן אומר בשם
שיר שאני אוהב.

העלייה מתגברת ועמה המהירות. אני דוחף את הדוושה עד הקרקעית
ודורס את אלוהים שדרס את סבא שלי שלא הספקתי להכיר בכלל.

אני יוצא מן הרכב, שם מעיל, מנקה את האוטו, מתיר את הקשר
מהעציץ, קובר את אלוהים ומניח את העציץ על גבי קברו. לוקח את
המפתחות, סוגר את הדלתות, נועל את הרכב ומתגלגל אל הלא-נודע.