התעוררתי לטלפון, הייתה זו ענבר, החברה האחרונה שלי.

קמתי לסגור את החלונות בבית כיוון שהתחיל לרדת גשם בזמן
שישנתי. גשם, סוף-סוף חשבתי.
אחרי תקופת היובש המוכרת לכולנו ואחרי תקופת החורף בכאילו
הישראלית, גשם.

זה היה בתחילת נובמבר, שינוי בשיגרה באויר, שינוי בלב.
אין יותר חום מעייף ומדכא, הכל נעים, ירוק יותר.
בדידות חדשה באוויר, בדידות של גשם, בדידות שלי.

משסגרתי את חלונות הבית התחלתי להרגיש מוזר, לא הרגשתי את
היופי שבגשם ואת ההתלהבות של הבוקר, דבר שמתמיד לפקוד את נפשי
בתקופה זו.
התחלתי להרגיש דקירות חלשות בלב אותו בוקר.
אט אט הדקירות התחזקו, ואיתן הרגשה מוכרת באוויר.

החזרתי טלפון לענבר לשאול מה רצתה כשעוד אפפה את נפשי עננה של
שינה.
"רק רציתי להגיד שאני רוצה את הספרים שלי בחזרה", היא אמרה
כהרגלה, ככל יום כמעט מאז שנפרדנו שהיא מתקשרת לקחת עוד פיסת
פאזל מהקשר שהיה לנו שנשאר בביתי.
השבתי לאדישות המאולצת בחיוב מאולץ וחשבתי על עד כמה שהיא
יכולה להיות כל-כך חסרת רגשות - הרי נפרדנו לא מזמן, ורק לפני
חודשיים עוד הרגישה אותי מבפנים, עוד נשקתי את פניה באהבה -
חשבתי, והמשכתי לשנוא את התנהגותה.
אני כבר שונא אותה לגמרי, חשבתי, מאוכזב משנינו, אבל הרי זה לא
קל, תמיד נשאר חול מהארגז בין אצבעותינו.

משסיימתי את השיחה ונכנסתי לחדר העבודה הדקירות התחזקו כל-כך
שלא יכולתי לנשום כמעט, הרגשתי כמו טבק בסיגריה שנשרף אל תוך
הבדל.

אחותי, שצצה לביקור פתע, מיד הקפיצה אותי לבית-החולים, אך
משהגעתי לבית-החולים באופן מפתיע הדקירות פשוט הפסיקו.
כל הזמן הזה רק חשבתי על ענבר המעצבנת הזאת, ועל הדקירות שנתנו
בי רצון עז פתאום לכתיבה, ולחיים, ולחיבוק.

כשחזרתי לביתי התחלתי לארגן את הספרים שלה בקופסא במחשבה
להשאיר את זה במקום עבודתה ביום שבו היא לא במשמרת בכדי שלא
אצטרך לפגוש בה, להכאיב לעצמי שוב, ולהסתבך במחשבות וחרטות
למשך שאר השבוע, שבועיים, חודשיים.

ברגע בו הכנסתי את הספר הראשון לקופסא שוב התחילו דקירות
באיזור הלב, בשלב זה כבר לא ידעתי מה לעשות בכדי להפסיקם,
כתבתי, בכיתי, אפילו חיבקתי רהיטים, אך הכל לשווא. בהגיעני
למסקנה שאף לא אחת מן הקפריזות שחשבתי שיעזרו לא עוזרת, החלטתי
לצאת לנשום אוויר.

כשיצאתי מביתי שוב דעכו הדקירות, עכשיו כבר הייתי חייב להבין
ממה הן נובעות ולכן התחלתי לבחון את צעדיי כשהבנתי שהדקירות
החלו כשהתעוררתי בביתי בצהרי-היום ולכן מקורן נמצא בביתי, גם
שהן מתחזקות במיוחד כשאני דורך בחדר העבודה.

נכנסתי בריצה לחדר העבודה, משאיר מאחוריי דלתות פתוחות לבריחה
מהירה, כשהבחנתי במקור הכאבים הללו, יושב לו בנוח על השולחן
שליד המחשב.
זה היה בקבוק בושם פתוח, בקבוק הבושם של ענבר.

"בת-זונה" צעקתי, "השאירה כאן את הבקבוק פתוח בכוונה כשהייתה
כאן אתמול לקחת את אלבום התמונות שלה" התעצבנתי.
"מתאים לה לעשות דבר כזה רק בכדי שיכאב לי" לחשתי, דוחק את
השיגעון חזרה דרך קני הנשימה.
הדקירות הללו בלב, שלא חשבתי שיפסקו לעולם, הפסיקו ברגע שסגרתי
את הבקבוקון.

התיישבתי על הכסא שמול לשולחן העבודה, מביט בבקבוק התמים על
השולחן מביט בי בחזרה.
הבקבוק הזה, שעד לפני רגע היה פושע קטן שהסתנן לאפי ולנפשי
וגרם לי לכאב, כעת נראה לי כה תמים, יושב לו שם על השולחן ככלב
מפוחד שעשה משהו רע ולא הבין זאת עד שקיבל מכה על גבי חוטמו.
בהיתי בבקבוק בתדהמה, הרי שברירי הריח הללו שגרמו לי לדקירות
אינם אלא שברירי זיכרון, מחשבות ורגש.
הם אלו שגרמו לי לכאבים, והדקירות הללו אינם אלא דקירות של...
אהבה, געגוע... ואכזבה.

"אני עדיין אוהב אותה" צעקתי והתחלתי לדמוע, "איך יכולתי
להשלות את עצמי זמן כה רב בהחלפת האהבה שהרגשתי בשנאה ובהחלפת
הגעגועים בעצבים? איך?", שאלתי את עצמי ללא תשובה ברורה.
מפתיע אפילו את עצמי ניתרתי כחיית-טרף על בקבוק הבושם ושתיתי
את כולו עד הטיפה המרירה האחרונה.
צמרמורת מקפיאה עברה בי, עיניי החלו לבכות על פי דעתם, הבדידות
החלה לגעות והיד החלה בכתיבה.

למחרת הנחתי קופסא על שולחנה של ענבר במקום עבודתה.
בקופסא היו ערמה של ספרים פחות ספר אחד על שופנהאוור לפתיון,
סיפרון קטן עם הסיפור הקצר שכתבתי בערב שלפני, ופתק קטן וצהוב
ובו מספר מילים שקיבלו כל-כך הרבה משמעות רכות וכנות לפתע.

בפתק היה כתוב: "רק רציתי להגיד שאני רוצה את ענבר שלי בחזרה".