עם בוקר ויולט ואני רוכבים אל היער האפל השוכן למרגלות פסגת
מונדולאר. הסבך מקדם אותנו באפלולית, חובק אותנו אל משעוליו
הפתלתלים. גזעים רחבים מכוסים בשיחים מטפסים, ענפיו המסתעפים
של היער צופנים בחובם את הסכנה שבאיבוד הדרך. שקיעה בביצת
ריצפת היער הרקבובית. והחיות הרעות השוכנות במעמקים. השביל
נעלם ושב ומתגלה ושוב נעלם. היער גדול. כאן הסכנה הגדולה מכולן
היא לעצור. ולחשוב. שלדים מבצבצים מתחת גזעים ועלים נשירים.
אבירים וברונים אמיצי לב שנפלו בקסמיו, שוכבים דומם מופקרים
ללחשיו. אפשר לחוש את קסמיהם של מכשפים, שנותרו בדד בינות
לענפים הכהים, ממתינים לקורבנם הבא. גם הזמן נעמד בודד. אולי
חלפו כבר כמה שעות. מחשבותי נודדות בין פסיעותיהם של סופה ורגש
הנשמעות רחוקות כל כך הרחק למטה. האפלה והפחדים קוראים לי
אליהם מכל צעד. מכל כיוון. מדוע נכנסנו לכאן בכלל? אסור
להתבלבל עכשיו, אני מרים את מבטי והשביל יוצא אל מצוק, באור
שמש חיוור ומאושש, קורן על שבר אדמה גדול שנגלה לפנינו. אני
מבחין ברעד קל על פניה של ויולט. היער החשוך נותן את אותותיו
על כל העוברים בו. ללא הבחנה. גם היא נאבקת במשקעים השזורים
במרקם חייה. עצי רודורוז עבותים, מעוטרים בפרחיהם הגדולים
והאדומים, מזמנים לנו פינה שקטה ובטוחה למנוחה זמנית. זמנית
מאוד. את המקום הזה עוברים לבד. כל נשמה בתוכה היא. אנחנו
ממשיכים בשקט קפוא. כן אנחנו יודעים בדיוק לאן. היער מהווה
מכשול אימתני מפני מה שבא אחריו. היער הוא שומר הסף, של הגן
הסודי. אט אט מתפנים צדי הדרך ויוצרים מעין מעבר חבוי של קשת
עצים. אור נגוהות בוקע מלפנים. אנחנו יוצאים מתחת לחופת העלים
הכבדה אל משטח רחב של סלעי טרשים. קרני חמה שוטפות מלפנינו את
רקע הרי העידנים. פיסגתו של מונדולאר ניצבת גאה, שולחת מעלה את
קודקודה המשולש, כגוש סלע ענק, חרוש בקוים של אבן כהה ולובן
קרח. מכאן השביל תם. ויולט ואני, טובלים בפרץ השמש המבורך הזה,
עולים וממשיכים בידיעה פנימית, היכן הוא הגן הסודי.
חולפים על פני הטרשים אל מישורי עשב ופרחי בר קטנים. המקום
גבוה והולך ומגביה. מנזר קטן על צלע ההר ונחל מים לצידו
מזמינים אותנו אל שתיית התה. התה החם מזכך את כל הדברים שאינם
נחוצים לנו יותר. המנזר הקטן והנזירים הטובים הם האנושות
האחרונה שנמצאת בגובה זה. אנו נפרדים מהם לשלום וממשיכים. אט
אט פסגת מונדולאר מתמזגת עם רכס הפסגות, כשרשרת של סלעי עד
המנקבים בקודקודם את השמים.
והנה לפנים, מבצבצת לה מעין ביקעה קטנה ושקועה, השוכנת בין
קירות ההרים. אנו רוכבים בלט לכיוונה ובאורח פלא האוויר מתחיל
להתחמם. מעין חמימות רגועה של תום. וברגע אחד כאילו נשכחה כל
הדרך לכאן. אט אט אנו יורדים ומתפתלים על המצוקים, שהופכים
עדינים יותר, הסלעים והטרשים מתחלפים באדמה חומה אדמדמה, ומן
הפיתולים מופיעים עוד ועוד עצי ליבנה ואשוחיות. שיחי פטל ופרחי
אירוס הבר. אנו חולפים על פני כמה עצי אפרסק וויולט מחייכת
בהנאה. כמה ציפורים קטנות מתעופפות מן הענפים. סופה ורגש
נרגעים אף הם וצעדיהם נעשים קלים וטבעיים. מדהים כמה המקום הזה
פשוט. אני שואף לקרבי את הריח הנפלא ואת מראות אלפי גווני
הירוקים. כמו העולם הפך אביבי ברגע אחד. ושם בין העצים, עמוק
בהרים, חבוק מוגן ומושלם, בועת העולם הנעלם, הגן הסודי. פינה
קטנה, עם כמה בריכות מים טהורים, הזורמים מזו אל זו ובמורד
גבעה קטנה המכוסה פרגים צבעוניים. ויולט ואני יורדים לשתות מן
המים. ומתפשטים...
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.