צלילי המעיין התמזגו בצלילי הרוח שבעלי הצפצפות. נוצה קטנה נחה
לה בבטחה בין הגבעולים. אני מביט בה. אחר מחזיק אותה בין
אצבעותיי.
-"את מרגישה את הסוף?"
-"כן, זה כבר כאן"
עמק באיון השליו פרש את זרועותיו על המילים. השדות הירוקים כמו
נחו להם בחדוה נוכח העוצמה שבשקט. ציפורים ריפרפו להן מענף
לענף, עדרי הבקר רעו בעשב המתוק ללא משים, ענני מנוחות ציעפו
את השמים התכולים ברוך פרקדן, שיפולי האדמה הטובה התערבלו זה
בזה כגלים קצופים באבני שדה. מבטינו חבוקים, שפתותינו אך כדי
נגיעה. כשני כוחות שהם אחד, שלובים במרקם החי. נשימה ועוד
נשימה.
-"נעשה את זה?"
-"נעשה את זה!"
שתי אצבעותיה העדינות נצמדות אל שפתה התחתונה. פיה מתכווץ
קמעה. אישוניה קטנים. האוויר נעצר. שריקתה מפלחת את כל קליפות
ההבנה. אוכפי ההרים נדמים כמתנדנדים בין הפסגות לנוכח העוצמה
שבשקט. שהופר. סופה ורגש מגיחים מבין עצי הצפצפה. אנחנו מזנקים
על גבם ודוהרים על השביל היורד אל העמק.
בתי האכרים מרצדים מבעד לעצים כשאנו חולפים על פני השדות.
ילדים משחקים במקלות על פני הדשאים. צחוקיהם נשמעים ביעף עודנו
חולפים על פני מחיצות האבן המפרידות בין שטחי המרעה. שמונת
רגליהם של סופה ורגש מטפפות את אבני השבילים, מותירות אדווה
קלה של צליל המנתר בין עצי הבוסתנים. אנחנו עולים לעבר חורבות
טירת הממלכה העתיקה. חולפים מבעד גלי האבנים הדוממות, הקירות
המתפוררים ושרידי הצריחים, שפעם שכנו בם, כנראה, נסיכות
ונסיכים. אגדות צצות מבין סדקי האבנים ואזובי הקיר, רגבי האדמה
והעשבים השוטים. אור השמש היורדת צובע את שברי המבנים בפסטל
עדין, בגווני קריסטל. לבסוף אנחנו יוצאים מן המבוך, דוהרים
ומשאירים מאחור את שאריות השיכחה.
לפנינו פרשת דרכים. סופה ורגש חסרי מנוח תחת המושכות. ויולט
מביטה בי. שערה מתבדר ברוח. השמים מתקדרים לעננה כבדה. השביל
מתפצל מכאן. עלינו להחליט. ויולט מרכינה את מבטה לעבר האבנים
המסמנות את הדרכים. ברק אדום קורע את האופר המתקרב. רעם אדיר
שוטף בעקבותיו ומתגלגל כבולדרים ענקיים על מורדות ההרים. רגע
קטן של היסוס והשמים נסדקים מתרסקים ומתנפצים לרסיסים. כמו
חלום זכוכית.
צבעי האדמה מתחילים להתמוסס תחתינו. סופה ורגש רוקעים
בפרסותיהם על המערבולת המאיימת. פיסות של עננים מטושטשים
נושרות מן הרקיע ומושלכות על ענפי העצים שנשברים ומתפרקים למסה
חסרת שליטה והגיון. היישר למולנו נפער חור עמוק, מסתובב
כוורטיגו, סוחף אל תוכו את כל תוכן הסביבה כלוע של לויתן
קדמון. אלפי פרטים קטנים ניתקים מתנוחתם הטבעית, נשאבים
ונבלעים אל תוך מעמקי יורת המלים המסתובבת ככדור ענק.
אני שולח יד אל התיק וממשש את פיסת הנייר המוכתמת בסימני דיו
עתיקים. ואת החותמת.
-"זה הכל רק בדמיון", אומרת ויולט. אני מחייך אליה ומסך קטן
מופיע לידינו, מנצנץ את רשימת הבחירה. אני מסמן את המילה-
"פנטסיה". ויולט מחייכת ולוחצת על כפתור קטן- "אישור".
המסך הקטן נסגר מתפרק ונשאב אל תוככי הוורטיגו. כל העולם נעלם.
במרכז מצחיהם של סופה ורגש מופיעה קרן ספירלית חדה כרומח. קרן
של יוניקורן. אנחנו דוהרים בשעטה אל מרכז יורת הוורטיגו
המסתובבת...
-"זה בלתי אפשרי! זה מוגזם! זה מופרך לחלוטין!", הוא צועק.
-"אם היית רואה את זה בעצמך היית מבין", אני אומר.
הוא מביט בפיסת הנייר ובסימני הדיו העתיקים ומרים את ידו
בתנועה לא ברורה.
-"אז מה נעשה עם זה?"
-"לא יודע. זאת כבר ההחלטה שלך. התפקיד שלי היה להביא את זה
לכאן. אתה יכול לעשות עם זה מה שאתה רוצה. לדעתי הם צריכים
לדעת".
-"זה כל כך לא מקובל, יש צינורות, יש מערכת, זה משבש את כל
השיטה. זה לא ברור, הם יבינו את זה לא נכון".
-"יבינו מה שיבינו".
-"שלטונות המחשבה לא יאהבו את זה!"
-"בטח שלא יאהבו. הם לא אוהבים שום דבר שבא מהצד השני של השער.
זה מערער את תפיסת העולם שהם מנהלים. אבל אתה כבר יודע את
הסיכונים. ואתה גם יודע שהדרך קיימת, ולאן היא מובילה... "
נפרדנו בלחיצת יד. השארתי אותו בוהה בסימני הדיו העתיקים,
ובנוצה קטנה שהשארתי על השולחן. יצאתי אל ההרים.
