הים בטיול לילי נראה הרבה יותר מסוכן,
והגיטרה צורבת קווים מתמשכים בחול הלבן.
הרוח נושבת לכל הכיוונים בו זמנית,
מביאה איתה ריח מי - ים, מתוקה, מלוחה.
החול מתערבל סביב ראשך, לעינייך נכנס
ואת טוענת שבגלל זה את בוכה.
זה לא היופי שלך שמתיש אותי,
זו לא התשוקה הקפואה שמעייפת,
זה הצורך להזכיר לך כל הזמן
כמה את מושכת.
וכל נגיעה היא מוות קטן
וכל מוות קטן מקרב אותי
אליה.
עד כמה קל ממילה אחת לזרום
לנהר קפוא.
לשפוך כמויות של "אני"
ועדיין להחטיא את המטרה.
כי כל זה לא מספיק
בכדי לגשר ממתח למתח
כשמלמעלה צפימרחפים פניה
מאשימים
מפנקים
קוראים
וגורמים לי להרפות.
את לא נושכת שפתייך
כמו שעשית ממקודם.
לפני שמי הים שטפו את פניך
עד לא נשאר סימן לסומק או אודם.
והרוח מנסה לגבור על המילים
ולליבי מתגנבת תחושת סכנה איומה
ונזכר במילים שאמרו לי כבר פעם:
"לשמוע אותך מדברת זה בזבוז של דממה."