היית דקות מתוקות
של נשיקת עגיל.
אבל תבין,
היום מתחלף בחצות.
בחצות הלילה
יום חדש מתחיל.
צריך איזו נקודת התייחסות אובייקטיבית,
אני הרי יכולה להתעורר
(להתפכח מכל אחד)
בכל זמן,
ויהיה זה כל כך אחרי
הרגע המדוייק
בו כל מה שהיה נגמר ואבד

כתבתי לך כל מה דעתי מתוך כנות ידידותית ולא מתוך כוונה לפגוע,
שלא תבין אותי לא נכון, ואני מתכוונת לזה; אני אפילו לא מבקשת
ממך להבין.

כל הערב הצללתי מילים לא נכונות בין כוסות משקה וכמעט ארבע
קירות. האופן שבו צחקת הזכיר לי את האופן שבו אני עצובה,
ואסופת חבריו הזכירה לי נער שהיה שלי. את קראת בפניי את העצב,
הבנת את הזיכרון, אבל לא את הכבדות שבלדבר באופן שגוי ותלוש כל
כך. בעצם, אולי את מכירה. אולי לכל אחד שפה אחרת היא מכשול.
ביקשתי מעומר שימסור לאלרד יום הולדת שמח, והמבט שתליתם בי,
אלכוהולי ונוקב, כשעומר שאל איך אני מכירה אותו, היה מבהיל,
ומנחם כל-כך. מבחינתו אני חברה שלך, ולא הייתי משהו אחר לפני
כן. כל אחד זוכר מה שחשוב לו עצמו, ורואה את האחר לפי זיכרון
מעומם סובייקטיבי להחריד.
האופן שבו צחקת הראה לי כמה את שונה איתם, והזכיר עד כמה את
שונה ממני, כמה דברים עוד יש לי לדעת, כמה תהומות אולי לא
יגושרו לעולם.

פרסומות לקרמים,לזריקות,
כנראה כי נשים רוצות לקבל
הודעות טקסט שהן יפות

אבל גיא אני רוצה

שתראה אותי חסרת גיל ונטולת מעמד
שפניי יטשטשו לתוך זרם התודעה האכזרי והמפונק של כולנו,
שנשימותנו יחרקו בהבדל הדק, הבלתי נמנע, שבין אהבה נטולת פשרות
וממשות נטולת אמונה. שזיכרונות המערפלים לילה בראשנו, יחדלו
לרגע לכסות את היום הבהיר
אני רוצה לאהוב כמו שכותבים שירה
לבד, בשקט. בלי להסביר.

מה שנכתב אז, נגמר ודי, אך מבהיר את
פני הדברים כעת: אתה כתבת גברתורד
ואני
אבל גיא

בדרך הבייתה מכפר סבא עבר אותי בריצה ילד אוחז דפים מתנופפים,
אולי תעודה או ציורים, ומחשבותי נדדו על הרגע שבו אשב מול
המחשב ואכתוב לך על האופן שבו ילדים רצים כשהם שמחים, עליי
כשאני כזאת, על כך שכולנו מתמלאים אנרגיה ממילים או מצפייה
לחיבוק, וכשהחזרתי מבטי אל הילד ראיתי אותו כורע על ברכיו שזה
עתה נחבלו ואוסף את הדפים מהמדרכה.

העיניים הגדולות שתלה בי הילד כשאסף את הדפים. מבט צלול שאינו
אומר מאום.

ילד עם אקדח מאהב לי
מלחמת חרוזים אמיתית,
בוא אגלה לך את סוד
הפסדי המתבקש:
רק תגרום לי להאמין
שיש דבר מה
ששנתיים לא יכולות להרוג