הדס רצתה גבר אמיתי.
זה לא מסוג הדברים שנעים להודות בהם. לאנשים אחרים היא נהגה
לומר שהיא זרקה אותו כי זה לא עבד ביניהם, כי לא היה ביניהם
"קליק". לחבריה הקרובים יותר היא אמרה שהוא מזכיר לה יותר מדי
את האקס שלה, ההוא שעשה לה רע. אבל בינה לבינה היא ידעה שהסיבה
האמיתית היא שהוא לא גבר מספיק - ככה, לפחות, הוא אמר לעצמו.
מאז שהיא זרקה אותו הוא שקע אט-אט במין דכדוך מרפה ידיים. הוא
נהג לשבת בחדר שלו ולשקוע במחשבות, משחזר את ריח השיער שלה, את
מגע העור שלה. חברים שלו אמרו לו שזה מוגזם שהם בסך-הכול יצאו
חודש אז מה פתאום הוא מבזבז עליה חודשיים? אבל הם גם לא נבהלו
- אמנם הייתה לו נטייה לתגובות לא מידתיות לפרידות, אבל הוא
תמיד מצא מישהי חדשה להיכנס לדיכאון בגללה.
אבל משהו, הפעם, היה שונה. כאילו כל הפרידות, כל הכאב וכל הצער
שספג אי-פעם מן המין הנשי התמצה פתאום בבחורה האחת והיחידה
הזאת. הוא ידע שהיא בהחלט לא אהבת חייו - הוא הרי אפילו לא
הספיק להתאהב בה כמו שצריך. אבל קול בתוכו אמר לו שמספיק ודי,
הגיע הזמן לעשות שינויים ולהחזיר אותה אלינו.
אז הוא נרשם למכון כושר.
כל יום היה מעיר את עצמו שעה מוקדם יותר מבדרך-כלל, וגורר את
עצמו עם הזריחה להליכון ולמשקולות. אחרי איזה ארבעים דקות הוא
עוד היה מכריח את עצמו לשחות קצת, לרענן את הגוף. עבר חודש,
השרירים התחילו להראות סימנים, אבל הדיכאון סירב להסתלק, כמו
סטודנט חנפן שנשאר רבע שעה אחרי השיעור כדי לדבר עם המרצה על
התיאוריה המרקסיסטית של המהפכה הצרפתית.
פעם אחת הוא נתקל בה ברחוב, ולא ידע מה ציער אותו יותר - שלא
זיכתה אותו ביותר מ"היי" אדיש, או שלא שמה לב לשרירים החדשים
והנוצצים שלו.
ככה חלפו להם חודשים, השרירים והצער תופחים.

הוא לא היה טיפש, על אף שהמוח האנושי, גם שלי וגם שלכם, נוטה
לעשות את הקישור שבין עיסוק בספורט לבין מחסור באינטליגנציה.
עיסוק אינטליגנטי - ואני מרשה לעצמי לסטות מעט מהנושא, ברשותכם
- עיסוק אינטליגנטי הוא קריאת ספר, צפייה ביקורתית בסרט של
היצ'קוק או לינץ', דיון אקדמי על התיאוריה המרקסיסטית של
המהפכה התעשייתית, או סתם כתיבת מחשבות מלאות-השראה ב4
לפנות-בוקר. אבל ספורט?! ספורט זה עיסוק כה שטחי, כה גופני, כה
חייתי, שמי שבוחר בו כפתרון לצרותיו בחיים אין לנו ספק כי הוא
נחות מאיתנו ולכן חבל אפילו שננסה להשקיע זמן מחשבה בו,
ובוודאי שלא ראוי לשפוך זמננו לריק בקריאת סיפורים העוסקים
באדם שכזה.
אז בתור מי שבחר לכתוב על אדם כזה, אני מבקש להזכירכם כי
האנתרופולוגיה הוכיחה כי ניתן ללמוד אפילו מן השבטים המפגרים
ביותר מסקנות מרהיבות על הטבע האנושי - אז למה שזה לא יהיה
נכון במקרה של בחור שטרם עמדנו לחלוטין על יכולותיו השכליות?
(ואם במקרה שפטתי אתכם בחומרה מדי, וכבר מזמן אומרים בחוגים
שלכם שגוף בריא הוא מרכיב חשוב לנפש בריאה, אני מרכין לפניכם
את ראשי בהתנצלות, אבל שב ומבהיר - אני את שלי אמרתי.)

הוא, כאמור, לא היה טיפש. הוא ידע שכדי להשיג בחורה לא די
בפיתוח השרירים. היא רצתה גבר אמיתי, לא אישה שרירית. הוא
התחיל להריץ התרחשויות בראשו, כיצד ייגש אליה ובמילה אחת יכבוש
את נחלתו מחדש, כיצד ישכנע אותה במילותיו העדינות להעניק לו
מחסדי הצ'אנס הנוסף המגיע לו כל-כך. והוא, כאדם חדש ושרירי,
יסחרר אותה עד שבמקום לא לראות בו גבר אמיתי, היא תראה בעצמה
כאישה לא ראויה למתנה מלהיבה ומלאת הפתעות זו. המילים רצו
בראשו, אך הוא לאט-לאט הבין כי גופו הוא אמנם גופו של גבר, אך
מילותיו אינן.

"ערה?"
הדס הביטה על הסמ"ס בעצבנות מסוימת. היא אמנם לא הייתה קרובה
לשינה, אבל העיקרון שבעניין עיצבן אותה. מי שולח הודעות ב3
וחצי לפנות-בוקר? היא הסתכלה על השם של השולח. הוא. הוא בטח
שוב רוצה להתחנן בפניה שיחזרו. מי יודע, אולי הוא יבכה הפעם?
משהו בעניין הזה שעשע אותה. ולא, איני מתכוון חס וחלילה לרמז
כי הדס - ולפיכך, המין הנשי כולו - הייתה מרשעת שנהנתה מסבלם
של אחרים, אלא פשוט שהשעשוע נובע מאותו חיפוש הקיים בליבו של
כל אדם להותיר את חותמו על העולם - ומה מותיר יותר חותם מאשר
דמעות?
האם אני ערה עכשיו? היא תהתה לעצמה. "כן." היא שלחה.
"אפשר לקפוץ?" הוא שאל כעבור שתי דקות, והיא התפלאה מהקצרנות
והישירות. בשלב זה, הרי, היה נוהג למלא את הצג במילים המתארות
את הבדידות והייאוש שלו. משהו בשבירת הכלים הזאת קומם אותה,
וכמעט שגרם לה לשלוח לו הודעה בסגנון של "בדיוק הולכת לישון"
או "לומדת". אבל הסקרנות התגברה על התרעומת, ואל לנו לשכוח את
הקסם הגלום באנדרטת הדמעות הפוטנציאלית. אז היא ענתה "סבבה",
וכעבור כרבע שעה כבר דפק על הדלת שלה, מבט מהורהר בעיניו.
"היי." היא אמרה.
"הי." הוא אישר.
היא הובילה אותו לחדרה, וכשהגיעו הושיבה אותו על הכיסא שמול
המיטה, עליה התיישבה. כשהביטה בו, שמה לב פתאום כמה התרחב
גופו.
הוא התבונן בה בדממה.
"אהמ... אתה... רוצה משהו לשתות?" היא שאלה, ממלאת את תפקיד
המארחת-הלילית בנימוס.
"בירה, אם יש לך."
היא ניגשה למטבח להביא לו ולעצמה בירה, וגם כדי לברוח לרגע
מהשקט.
הם פתחו את הבקבוקים, אמרו "לחיים" ושתו. הוא הביט בה בשתיקה.
גם היא שתקה, אבל איכשהו היא הרגישה שהשתיקה שלו היא השתיקה
האמיתית ואילו שלה - רק צל של שתיקה. הזמן עבר והם הוסיפו
לשבת, זה מול זו, וככל שהוא נראה לה מאיים יותר, ככה הוא סיקרן
אותה יותר.
"מה שלומך?" היא שאלה, מנסה למצוא מוצא, פתח לישועה.
הוא לא ענה. הוא המשיך להתבונן בה במה שנראה היה לה כמו נצח,
ואז קם, ניגש אליה, ונישק אותה. היא רצתה להתנגד אבל גופה לא
אפשר לה - הוא כבר ניחש את מה שלמוחה ייקח עוד מספר שניות
להבין. הנשיקה שלו הייתה ארוכה ותקיפה. מספר שניות אחר-כך הוא
כבר שכב עליה, מלטף את גופה בתנועות שבנסיבות אחרות היא הייתה
אומרת שהן כמעט אלימות. היא כבר הבינה בכל כולה, והיא התמסרה
אליו, משחקת את המשחק רק עד שהרגישה שלהמשיך לדחות יהיה מגוחך.
הם כבר התפשטו והיא כבר הייתה רטובה והוא כבר היה בפנים והיא
כבר גמרה והוא כבר גמר. והוא לא נשאר בתוכה אלא יצא מהר,
וכעבור רבע שעה של שתיקה הוא נכנס אליה שוב. והיא גמרה שוב
והוא גמר, והפעם, לפני שיצא, הביט עמוק אל תוך עיניה.
היא כבר לא ראתה אותו.

07.03.2009