ואני כאן נתקעתי, שוב עולות המחשבות
שוב רצים לי הסרטים, שוב אותם מחשבות מבאסות
שוב אותו דיכאון חוזר, וממלא את כל כולי
שוב אני יכול להיות אני.

הינה בא הלילה ומוריד אני את מסכתי
שם אותה לצידי ובוכה, בוכה ולא רואה סוף
לא רואה את הקץ לכאב, קץ לבעיות של אותם
המצבים שלא אוכל לשנות, לא אוכל לתקן.

אתם לא מבינים
כי אתם לא רואים את האנשים הדיכאוניים
כי שוב בבוקר קמים ולובשים מסכות
כדי להראות יותר יפים לראות נפלאים ושמחים.

באיזה מציאות אנו חיים ? מציאות שחרא חיים
מציאות של הורים אכזריים
מציאות זה ההפך מסמים, ההפך מהמשקאות חריפים
זה ההפך מחיי

אם אתה תפסיק לברוח, אתה תיפול כי המציאות רודפת אותך
ומרוב פחד אתה לא יכול לעצור.

לא מצליח להימלט מהמציאות, אפילו שאני במיקלט או בבית אחר.
אם רק הייתי יכול לעצור ולנשום
לנשום מאותה דרך ארוכה, מאותה מציאות עצובה

אל תדאג יהיה טוב, יבוא יום והכל יעמוד על קינו
את עוד תיראי יבוא היום, ואוכל להתמודד
אוכל לעמוד, אוכל בפשטות להפסיק לברוח מאותה מציאות כואבת.

אני מאמין.
מאמין או אולי רק מקווה ?