לאבא של שלי יש סרטן במוח. זה גורם לו לשכוח דברים וחלקים
מהעולם מתחלפים אצלו בגרורות. למרות שבהתחלה זה גרם לפאניקה
המונית, אנשים התרגלו והשלימו עם גורלם. נהיו אפאטים כמו נידון
למוות אחרי הסיגריה האחרונה. מידי פעם הייתי הולך לקולנוע ניצן
ובדרך מגלה שנעלמה איזה מכולת או אפילו רחוב שלם. לפעמים הם
היו מופיעים מחדש כששלי היתה מזכירה לו אותם ולפעמים לא. לאט
לאט העולם הצטמצם לרצועה דקה משמורת אפק ועד חוף כאן. מגג
הבנין כבר יכולנו לראות את הריק, מאחורי בית הקברות, נוגס
ביסים גדולים יותר ויותר במה שנשאר מהקריות. אבא ושלי ניסו
להיזכר בחומוס של עכו, אבל הטעם היה חמקמק מידי. כך או כך
המשיך הריק לגדול. הם ניסו להיזכר בכרמל בלילה, אבל לא הצליחו
לזכור את כל האורות. למשך דקות הבהבה האוניברסיטה בלב הריק, אך
בסוף נעלמה. כך או כך הגרורות המשיכו לנגוס במוחו. הם ניסו
להזכר בכוכבים שבלילה על שפת הים, אך הזיהום חסם את אורם, שיקף
את פניהם כבמין מראה כעורה. כך או כך נשאר הבית שלהם עומד
לבדו, מתרוקן מדיריו הנשכחים באיטיות מחליאה. אמא של שלי
נעלמה. בפעם הראשונה חזרה כשנזכר בה בעלה אך בפעם השניה נעלמה
לצמיתות. אחותה של שלי נתנה פייט רציני. היא הקיפה את אביה
במאה תמונות שלה בפוזות מגוחכות ודברה אליו במשך עשרים וארבע
שעות. אבל בקרב בינה לבין הגרורות לא היה לה סיכוי.
אבא יושב עכשיו בפאב של מיכה, שם, בעמק האלכוהול. הוא לא זוכר
כבר את הבית. אבל פה זה לא פעם ראשונה שהוא שוכח. הם יושבים
שלושה. הוא, אורי הברמן, וג'וני בלק לייבל (עם קוביות קרח חצי
מומסות בפנים).
"אורי", הוא אומר חצי שיכור ,"אתה זוכר איך היה כאנחנו היינו
צעירים?"
אורי נאנח ומודיע לאבא בקול עייף שצריך לסגור. אין כסף לחשבון
חשמל וחוץ מזה כבר הרבה זמן לא הגיעו לפה אנשים. אין צעירות
שאפשר לדחוף להן ידיים לחולצה ואין בני חמש עשרה שיקנו בירה
במחיר מופקע וישתו בהחבא מתחת לבאר שלא יבוא שוטר. הוא מכבה את
בוב מארלי שצועק במערכת ונועל את דלת הזכוכית. הוא מנגב את
הזעה מן הצוואר עם מטלית לבנה מוכתמת ונעלם במכה. עמק האלכוהול
מתחיל להתפוגג.
הוא יושב בחצר האחורית של הפאב. מכורבל על מכסה מנוע של גולף
72 אדומה. משום מה מכסה המנוע צבוע כתום. המכונית ועליה מכסה
המנוע ועליו אבא של שלי שטים בלב הריק. אבא של שלי מותח רגליו
ומשתרע על כל מכסה המנוע. בקבוק "טאקו- טאקו" בידו. הוא לוגם
עוד לגימה ולמרות הסרטן במוח חם לו בכל הגוף והגרורות מחבקות
אותו מבפנים. רק הן והכאב הבלתי נשכח. |
