המשורר
עצמתי עיניים לא רציתי לחוש
רק לדעת, לחשוב
מועקה על כתפיי, גם בטני מתחלחלת
בד חולצתי מפריע לנשום.
לפרוץ. לאן?
לעיני המשורר
הוא מביט בי גבוה מגרש אל העם

"כאן לא מקומך, חידלי הזיותיך"
סגרתי, אסגור אשתופף
התכופפתי.
כאן מלמטה פקחתי עיניי
הנה את יושבת ממיסה זכרונות
הם נקוו על עיניך.
הזיה משוטטת שיכחון ותו לא.
כאן מלמטה רואה את רגליך
חמורות סבר מסוכלות עד אין סוף.
לאן?
אל תוך תחושתי המוקדמת
היום בו הרגשתי כבדה, רחבה מכולם
וראשי הענק עוד שנייה התפוצץ
ישבתי עם הסנדוויץ' של אמא ובכיתי
לא יכולתי לקפוץ ולרוץ עם כולם
בגן בין נמלים אכולות בפי ילד מנוזל.

פעם אמרת לי שבגופי הברכה
נטבעה בתוכי כמו חותם מלמעלה
ואז בלילה בכיתי
הפחד שתבוא אתה אלוהים
ושוב לא עצמתי עיניי.

ובלילה הראש והגוף ונשמתי הנחתמת
כבר לא כבדים
הרגשה מוזרה פחדתי לעוף
אז בהיתי בדלת ובאור שבא מהמטבח.

ההזיה משוטטת לאן?
למה שיקרתי? והשינוי שלא חולל
וההתפכחות כבר לא ברכה
אבל עדיין עם הסנדוויץ' של אמא.
התביישתי לאכול מפלצתית מרוב אנושיותי
וכתבתי על ילדה מעופפת
מעל עיר ונמל
המבט, עוד מלמעלה
מורידה מכנפיה
והיא חוזרת אליי, אל ראשי הגדול מכפי מידותי.
ובכיתי
מתוכי הפיכחון