שוב לא אחרוץ גורלי
התמסרתי,
ידיך קשות הן כמו אבן
ואני בפחדי
עלובה ומואסת.
לא אתכחש
אך אסתירך מעיניי
כי קשה המבט
הקוטל נעוריי.
הו רוחי
רוח שמי הנלבבת
הן שמך הוא כשמי
ועינייך, שלי הן.
תתכופפי נשמתי
תני ואנוח לרגע
חרצת את דיני
ואחיה אחריך.
אך מהו הרגע?
אותו רגע מר נפש
מותח ליבי
מפצלו הוא לשניים
אחד בשבילך רוח שמי הנלבבת
ואת,
אל תעזבי
תאהבי, תאהבי,
אשאך על כתפיי
הו רוחי,
רוח שמי
הן עיניי הן עינייך
וגופך עוד קצת חם.
לא אגע
לא חיללתי קודשך
בגפי אסתגף
רוח שמי הנלבבת.
התיראי את גופי?
הוא משתפך על קברך
ונשמתי כבר כופפתי
היא נשקה לעפר
ופי התלכלך בטעם של מוות.
שוב לא אחרוץ גורלי
שוב לא אתמסר
אשב רק עוד קצת
על אבן שירייך. |
