"אין העניות מן העבירות" - על משמעות העוני והעושר בעולם הזה

(פרשנות למאמר כ"ה בספר "שבט יהודה" לרבי יהודה בן מוייאל)

מהי עניות? ומהי עשירות? האם מוצדקת חלוקת בני-האדם בעולם הזה
לעשירים ועניים? האם היא ניתנת לשינוי? והאם חלוקה עכשווית זו
בחברה שלנו בין עניים לעשירים מצביעה על הבדלים עמוקים
ופנימיים בין סוגי בני-אדם שונים? רבי יהודה בן מוייאל,
האדמו"ר הגאון, נר המערב, אשר נולד במוגאדור (כיום אצווירא)
שבמרוקו, בערך בשנת 1829 (בין שנת תקפ"ח לתק"צ), ונפטר
בירושלים עיר הקודש בשנת תרע"א (1901), ביטא בספרו "שבט
יהודה", אשר היה גנוז וספון במשך כמאה שנים עד אשר יצא לאור
בירושלים בשנת תשנ"ד (1994) על-ידי נכדיו, עמדה יהודית חריפה
באשר לשאלות הללו, וכתב מה אין בהן בעשירות ובעניות: "אין
העניות מן העבירות ואין העשירות מן הזכויות, כי כמה עשירים
רשעים וכמה עניים צדיקים" (עמ' קפה); מידת עושרו או עניותו של
אדם אינה מעידה על מידותיו המוסריות, מסביר רבי יהודה, "כי כמה
עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים".

בדבריו אלו, המופיעים במאמר הדן במידת הצדקה, מנסה רבי יהודה
לנתק את הקשר אותו קשרו אנשים רבים בין העניות לבין ניוול
מוסרי. כדי לפשט לעצמנו את מבטינו על העולם והחיים בו, אנו
מחברים בין קבוצות של תכונות, אשר למעשה הן שונות זו מזו,
וכוללים אותן ב"מגירה" אחת בראשנו; כך למשל נפוצה בדורנו הדעה
הקדומה, ואיני יודע באיזו מידה היא התקיימה במאה התשע-עשרה
במרוקו, בימיו של רבי יהודה, כי קיים קשר בין יופי פניו של אדם
לבין יופי לבו, וכי ניוול בחזותו החיצונית של אדם מצביע על
ניוול פנימי. כאשר מחברים לבלבול זה בין כיעור אסתטי למוסרי,
גם את הקישור הרווח, למשל באמצעי התקשורת, בין עוני לכיעור
אסתטי, בחברה בה האסתטיקה נקבעת על-ידי העשירים ועל-ידי
מניפולציה מתמדת של המדיה ההמונית ותעשיית היופי שלה, מקבלים
עוד דרך לקשר בין עוני לאי-מוסריות. וכך אנו שומעים פעמים רבות
כי העניים הם עצלנים ונצלנים, נוטים לעבריינות, לסמים, לשכרות,
לזנות, לטיפשות ולהזנחת ילדיהם הרבים. יש חברות בהן ההאשמות
הללו לגבי העניים נפוצות יותר או נפוצות פחות, יש מקומות בהם
הן נפוצות יותר באקדמיה, ובאחרות הן נפוצות יותר במשרדי הממשלה
או בשווקים, אך כמעט אף פעם אין הן נעלמות.

מדבריו של רבי יהודה ברור כי גם במרוקו של המאה התשע-עשרה היה
מי שחשב אחרת ממנו, ועל כן הוא מקפיד לומר: "באמת גם צדיק גדול
המיוחד שבאחיך יכול להיות אביון, כי כן נגזר עליו משעת לידתו
להיות במזל אביון" (עמ' קפז). אין כאן השקפה רומנטית על העוני,
כאילו זה מזכך את הנשמה ומאפשר צדיקות, אבל יש בדברי רבי יהודה
אמירה ברורה שהעניות אינה עבירה דתית, ואף לא עונש מן הקדוש
ברוך הוא, וכי העשירות אינה זכות דתית, או פרס מן הקדוש ברוך
הוא, אלא שתיהן סוג של מזל. הוא, רבי יהודה, כבר חזה במו עיניו
בכמה עשירים שהם רשעים, ובכמה עניים שהם צדיקים; אין הוא אומר
שכל העניים צדיקים וכל העשירים רשעים, או שעשיר אינו יכול
להיות צדיק, ועני אינו יכול להיות רשע, אבל הקישור בין
מאפיינים שונים של בני-אדם אינו נכון.

רבי יהודה פונה בדבריו אל העשיר, ומפציר בו שלא תימשך לו הטעות
"לנגוש גם האביון והעני אשר מעשיו סתומים ולא נודעה צדקתו
ורשעו, שתטעה לומר שבשביל עוונותיו הענישו אותו בהעניות בשביל
עבירות שבידו ולכך אין לך עונש אם תגוש אותו בהלוואתך, שגם אתה
עוזר ומסכים לגזרתו יתברך לצערו על העבירות שבידו" (עמ' קפו).
המצב בו העשיר מאשים את העני שבשל רשעותו הוא עני הוא טעות
חמורה, וכולו ניסיון ליצור אליבי למעשה של ניצול העני ביד
העשיר; כי העוני אינו עונש שמעניש בו הקדוש ברוך הוא את
הרשעים, כאמור, אלא להפך, העשיר בכך שהוא לא מקיים מצוות
התורה, צדקה ושמיטה, ומרבה בקמצנותו, הוא המונע שפע וברכה
וגורם שהעניים ייעשו אביונים, כלומר שעוניים יחמיר: "נמצא שאם
העשירים לא יקיימו המצווה הזאת ולא יהיה שפע וברכה, הם גורמים
שהעניים הם נעשים אביונים, נמצא שהאביונים ועניותם הרבה
והעצומה אין לה גרמא אלא העשירים בקמצנותם, אבל העניים אף על
גב שהם צדיקים כבר נולדו במזל העניות, ומה מקום עוד להעשיר
להחזיק בטעותו" (עמ' קפז).

במאמרו גם פוסל רבי יהודה את אחד הטיעונים המוסריים העיקריים
המשחקים לטובתו של העשיר: והרי העשיר נותן צדקה לעני, ואילו
העני מה הוא נותן? רבי יהודה אומר במילים חריפות: "מן הדין אין
לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא
כמחזיר הפקדון או הגזל אשר בידו" (עמ' קפה). רבי יהודה לא מבסס
את תמונת עולמו על איזו זכות קניין לכאורה מובנת מאליה של אדם
על הרכוש הרשום תחת שמו בטאבו או בבנק, וקורא לרכוש הרב שהעשיר
צובר אצלו, בין אם מירושת אביו או אמו, או מעמלו שלו, או מן
המזל, פקדון, ובאופן חמור יותר "גזל אשר בידו". העשיר הוא
תמיד, במובן כלשהו, גזלן האוחז ברכוש שאינו שלו, בין אם מדובר
בגזלה ממשית שראשיתה ניצול או גניבה (מאותו עני העומד עתה
מולו, או מאביו או אמו, או מאחר), ובין אם מדובר בהתעשרות
שכולה אין בה דופי לפי ספר החוקים; ועל-כן אין העשיר יכול
להתגאות בכך שהוא מעניק משלו לעני, מכיוון שאין זה משלו, כפי
שכתב רבי יהודה: "העשירים, מלבד שחלק העניים הוא מופקד אצלם,
עוד גם חלק העשיר עדיין לא סילק הקדוש ברוך הוא רשותו ממנו"
(עמ' קפז). ועל-כן בשעה שהעשיר מדבר אל העניים עליו לומר להם
"שבדין ובמשפט הוא צריך וחייב ליתן להם את שלהם, את פקדונם אשר
הופקד אתו" (עמ' קפט).

רבי יהודה, בראשית מאמרו, מציג סיפור תלמודי המספר מעשה בעני
הבא אל רבא ומבקש לסעוד ב"תרנגולת פטומה ויין ישן"; כאשר שואל
אותו רבא האם אין הוא חושש ל"דוחקא דציבורא", משיב העני "אטו
מדידהו קא אכילנא, מדרחמנא קא אכילנא" (תלמוד בבלי, מסכת
כתובות, דף ס"ז, עמ' ב'), כלומר: "וכי משלהם אני אוכל? משל
הקדוש ברוך הוא אני אוכל!" (לפי תרגומו של עדין שטיינזלץ).
ואכן, על-פי רבי יהודה, כאמור, כל רכושו של העשיר מתחלק בין
חלק העניים, הנמצא בידיו רק כפיקדון, לבין חלקו שלו, שהוא
למעשה חלק האלוהים, וכך דבר ממה שלו אינו ממש שלו; ועל-כן באמת
נותן הצדקה מקבל שכר על קיום המצווה רק בזמן שהוא "נותן לעני
בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר
מופקד בידי בתורת פקדון" (עמ' קפה), ואילו כאשר הוא "נותן לו
בפנים זועפות ומראה שהכל שלו" (שם) אין לו שכר על המצווה.

רבי יהודה מייחס בדבריו לעשירים מחשבה של טעות הקרובה לעבודה
זרה, וכותב כי העשיר חושב "שה' סלק השגחת הנהגת בני אדם בעולם
הזה יחד עשיר ואביון ונתנה ביד השרים אשר ממונים על המזלות,
והשרים והמלאכים והמזלות דלא איכפת להו בין צדיק לרשע הם
המחלקים את השפע כרצונם" (עמ' קפח). כלומר, העשיר טועה הפעם
לחשוב לא שהעניים הם רשעים, אלא שמתוך שהוא רשע ועשיר הוא לומד
שעתה רשעים וצדיקים נתונים ביד שרי המזלות, ואלו כאשר הם
מחלקים את שפע העולם לא אכפת להם ממידת הצדק, והם נוהגים על-פי
שרירות לבם בלי קשר למידת רשעותם וצדיקותם של בני האדם, וכך
אין מי שיגן על העני.

דבריו אלו של רבי יהודה, נגד מחשבות חלק מן העשירים, מעוררים
קושי, כי כיצד הם מתיישבים עם קביעתו שלו שאין קשר בין רשעות
וצדיקות לעשירות ועניות, וכי יש צדיקים אשר נולדו ב"מזל
העניות" ורשעים אשר נולדו ב"מזל עשירות"? במה שונה המזל עליו
הוא מדבר מן המזל עליו העשיר חושב? רבי יהודה היה יכול "לברוח"
מקושי זה, ולהבדיל בינו ובין אותם עשירים הקרובים לעבודה זרה
בדברים על גמול בעולם הבא, אך במקום זאת הוא מדבר על גלגל
עניות וגלגל עשירות בעולם הזה; העשיר, כאמור, מקבל את רכושו,
ואת כל העושר והברכה "לא בתורת מתנה אלא בתורת אפוטרופוס על
דעת לפרנס העניים, נמצא שאם לא תפרנסם יטול אותו ממך" (שם); אם
העשיר אינו אפוטרופוס מוצלח אזי: "כיוון שלא זיכו לו זה במתנה
גמורה אלא להיות אפוטרופוס לפי שעה, ואם בגלגול זה יהיה הוא
אפוטרופוס, בגלגול שני שנקרא בנו או בגלגול שלישי הנקרא בן בנו
יהיה אפוטרופוס איש אחר ויהיה הוא עני" (שם). כלומר, העוני
והעושר אינם נצחיים, ואינם חייבים לעבור בירושה, אלא יש אפשרות
של השתנות בעתיד, שאולי ילדי העשיר יירשו את העני וילדי העני
יירשו את העשיר (או שכך יקרה לנפשות העני והעשיר עצמם
בגלגוליהם העתידיים).

השתנות זאת בין הדורות והגלגולים, שיש בה מידה של צדק, מאפשרת
לומר שמלבד המזל קיימת גם השגחתו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה,
ואוי לו לאפוטרופוס הרשע אשר יתמיד ברשעותו. אבל בכך לא פתרנו
את הקושי כולו, מכיוון שלא ברור מן הדברים האם רק כאשר חוטא
העשיר מבוצעת החלפה בין צאצאיו לצאצאי העני (אותו עני כלפיו
הוא חטא?), על-פי השגחת האלוהים; האם כאשר לא חוטא העשיר
נשארים צאצאיו עשירים וצאצאי העני עניים, בלי שתהיה מידה של
תלות בכל אלו גם במעשיו של העני עצמו, וצדקתו ורשעתו? כלומר
האם מדובר כאן בהשגחה חד-צדדית בלבד, הנוגעת רק למעשי העשירים?
האם אין משמעות לחטאי העניים, או לחילופין לצדקתם, ועין ההשגחה
לא פקוחה עליהם? האם רק העשיר יכול לעשות חסד וחטא, דבר שנראה
היה בתחילה שרבי יהודה מפריך, ואילו העני לא יכול להשפיע על
גורלו מול רצונו של האלוהים?

במתח שבין שני פסוקי התורה, "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים
ט"ו ד') ו"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו י"א), רבי
יהודה בן מוייאל לא קורא לביטולו של העוני בעולם, אולי למגינת
לבנו. אין הוא חושב ש"מגיע להם", לעשיר את עושרו ולעני את
עוניו, כמין פרס לזה על מידת מוצלחותו ועונש לזה על מידת
אי-מוצלחותו; אבל אין הוא קורא לשנות מצב זה באופן יסודי, כך
שלא יהיו עני ועשיר בעולם הזה. למעשה הוא מוצא לקיום שניהם
אפילו הצדקה מטאפיזית, שיכולה להישמע לנו מוזרה; מתוך לשון
הפסוק "לא יחדל" (אביון מקרב הארץ), מבין רבי יהודה שיש דבר
שבשלו ראוי היה "למנוע העניות מן העני" (עמ' קפח), ועדיין:
"רצה השם יתברך בבריאת העולם שיהיו בעולם עניים ועשירים כדי
שיתקיים שתוף מדת הרחמים עם מדת הדין כמו ששיתפה הקדוש ברוך
הוא בבריאת העולם, וקיום השיתוף ההוא מתקיים על ידי הצדקה
שעושים אלו עם אלו" (שם). כלומר, למרות הצער שמצער העוני את
העניים (ובפסקה הבאה נראה כיצד לא חייב העוני לצער את העניים,
או לפחות כיצד ניתן להפחית צערם), הרי שביקש הקדוש ברוך הוא
בקיומם של עניים ועשירים בעולם הזה. זו היא אמירה מוקשה לפעיל
לשינוי חברתי בן ימינו, וגם אם לא נוכל לרדת כאן לעומק רקעה
הקבלי, כדאי אולי לבחון מה היא הסיבה של הקדוש ברוך הוא, אותה
מציין רבי יהודה, לקביעת סדר דברים אלו בעולם; אם יקיימו
בני-האדם מצוות הצדקה כהלכתה אלו עם אלו, הם יקיימו את שיתוף
מידת הדין ומידת הרחמים, ובשיתוף זה יידמו מעשי היומיום שלהם
למעשה הבורא בעת בריאת העולם, ועולמם יהפוך יותר מוסרי או
אלוהי. אבל האם דברים אלו, הדורשים אקטיביות מן העשירים,
משאירים לעני דבר מלבד הציפייה הפסיבית למעשי העשיר?

כאשר כולם, עשירים ועניים, יעשו רצונו של מקום, כותב רבי
יהודה, "אז תהיה הברכה והשפע מצויים ופירות האדמה מרובים
ומבורכים, ואזי העניים אשר נולדו במזל עניות מצוי להם מן ההפקר
ומן הלקט והשכחה והפאה ופירות שביעית ומעשרות עניים מה יאכלו,
ולזה אינם תאבים לכל דבר, אבל עדיין הם בעניים מחמת מזלם אשר
נתן להם השם יתברך מעת לידתם, וצריכים הם להלוואת העשירים
ולמתנתם כדי למלאת רצונם בשאר הדברים הנותרים" (עמ' קפו). אם
יקיימו העניים והעשירים מצוות, והעשירים לא ינהגו בקמצנות, אזי
יהיה לעניים די מחסורם, ולא יהיה להם רע בעוניים והם לא יהפכו
לאביונים; אבל לשם כך צריך שיעשו כולם, הן העניים והן העשירים,
את התיקון התודעתי והמוסרי שעושה רבי יהודה במאמרו זה באשר
למשמעות העוני והעושר.

מתוך הפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז כ') לומד רבי יהודה:
"והעניין שכפל צדק צדק תרדוף, שהצדקה שתתן תהיה בדרך צדק ולא
בתורת חסד" (עמ' קפט); הצדקה, אם כן, אינה חסד אותו עושה
העשיר, ואינה חסד אליו מתחנן העני (ואולי זה השינוי התודעתי של
העניים אליו מכוון רבי יהודה), אלא היא צדק אותו תכנן הקדוש
ברוך הוא בעולמו, צדק אשר בסיסו מידה של שיתוף בין עניים
לעשירים.