בבהירות שמשתקפת לה מבעד לאישוני עינייך אני מצליחה לראות את
קו האופק החסר, כאילו סוגר מעגל בקצותיו. אבל אינני מתפתה
לאשליה הכה מוכרת הזו. תעתוע עיניים ולא יותר, אני מסכמת ומכסה
בשתי ידיי את עינייך העייפות.

קר מדי לצאת אל המרפסת לספור כוכבים הלילה, ידיי קפואות גם ככה
ומשב רוח רק יצנן את חללי גופי עוד ועוד. כל שנותר הוא להתבונן
בתקרה שממעל ובתוך הלובן המשמים שלה, אני מדמיינת את הירח
משקיף. נדמה כי גם הוא מפוחד קצת, מהקור הזה ומהעננים המתגבשים
לבוא עליו, לכסותו. בניגוד לשמיכה המאיימת שלו, אותי עוטף
הפוך. צבעוני כולו, נפוח וחם. מגע גופך כבר העביר בו צמרמורות,
ואז בשילוב עור ורקמה יצרתם חום כזה שמלטף אותי בעדינות רכה.

הימים הם ימי סוף. שלהי נובמבר מרחפים מעל ראשי האנשים בעולם
כולו. אם כי נדמה שהחודש ממאן להגמר. בגשמיו הרבים, בקור
המרגיז הוא מחקה את אופיו המריר של דצמבר. "תמיד בסוף נובמבר
קר" שר גידי בקולו הענוג מאי פעם, ואני מצטמררת עם המילים, עם
המחשבה.
כבר כמה ימים, אולי למעלה משבוע שאני מנסה לכתוב, ליצור מתוך
שלל המחשבות והתחושות שלי סוג של משהו שיבהיר עד כמה רע לי.
חיפשתי מילים נכונות, תיאורים מדוייקים, מילים אמיתיות ובסוף -
את הזבל שבזבלים ירקתי אל תוך הדפים, את המטאפורות הכי שפלות
ועלובות זרקתי בלאחר יד. ואולי זה כל מה שמצאתי בתוך המשפטים
שנוצרו. סוג של ריקבון ממוחזר, משוחזר ולא נוגע בכלום. אלו רק
נקודות, ואני רוצה קווים. למעשה, אני רוצה צורות, אם אפשר
מעוגלות... שפיצים עושים כואב בנשמה ושם, כבר כואב מספיק.

בבהירות שמשתקפת לה מבעד לאישוני עינייך, אני יכולה לגלות את
העתיד לבוא. לפחות להשתעשע עם המחשבה שיש עתיד שבא, ושיש בו
תוכן. אני אוהבת להסתכל בעיניים, והעיניים שלך הן עולם ומלואו,
גם כשהן עצומות הן מספרות שלווה.

יש נקודות שרק אתה יכול לגעת בהן, הן נתפסות כרגש מיוחד עבורך.
יש זמנים שרק עליך אני חושבת, הכל סובב סביבך ובלעדייך נעשה
מאוד בודד וריק, חסר תכלית. ויש זמנים שהבדידות עוטפת וחובקת
אותי ומרחיקה את כולם ממני. אפילו אתה נותר מחוץ לזרועותיה.
אתה יודע, אני צריכה אותה, את הבדידות הזו. את המרירות או
המלנכוליות שהיא סוחבת איתה, הן מעניקות לי תחושה שהיא ייחודית
לי, ואני אוהבת את הייחודיות הזו, לפחות עד גבול מסויים...
תודה שאתה מבין את זה ויש צורך ליצור איזון בין הבדידות
והביחד, אך אינני בטוחה אם הדבר אפשרי. בהתבוננות הפנימית שלי
אני מגששת מעין גבול מטושטש שאני מפספסת לראות או להרגיש ממש.
אני מייחלת כי תסלח לי על זה, ואני אלמד את דרכי באפלה הזו. כך
לפחות אני מקווה.

בתוך הבלבול, ובלאגן הצבעים שמתבלבלים לי בראש, יש רגעים
בודדים שבהם אני מצליחה לראות בבהירות. מצליחה לגעת בבבואה
וליצור מעגלים מעגלים, כמו שטיפה צונחת על המים ויוצרת את
קסמה. כאילו לראות סוף והתחלה או התחלה וסוף. אך בינתי יודעת
כי זו אשליה. והנה הגיע רגע כזה -הענקת לי הערב את אותה
הבהירות, במבט עינייך, בין זרועותייך.

ההבנה שלי פוגעת לפעמים במטרה, לפעמים אני רק מטיילת סביבה.
אין אשליות אלא מבט מעורער קמעה על מציאות החורשת עצמה בתוך
שביבי החיים של כל אחד מאיתנו והאשליה, או האכזבה ממנה היא
יציר מוחו של המשולהב לסיפוקים. ואינני כזו! אני מתרעמת לעצמי.
לפחות, אינני רוצה להיות כזו. אסתפק רק בצעדים חלושים על
בהונות רגליי, בהם אחוש את טיב ההתקדמות ולא את בוץ ההווה
המתיישן.


קר הלילה, וקצות ידיי מקפצות קפואות על כל מה שמנגש בדרכן.
בקרוב הן יפגשו בגופך, שנח עמוק מתחת לשאריות החלום. הן יקררו
את גופך ואתה תתפתל מעט, אך ביחד ניצור את החום הזה מחדש.
הלילה לא אספור כוכבים אבל בדימיוני הם יהיו כפי שהיו אתמול.
הלוואי ורק הכוכבים יישארו כפי שהיו וכל השאר ישתנה עם עיפעוף
עיניי לתוך הלילה.