בלי גריל, בן 16, ונוסע מאה ועשרים קמ"ש בכיף (זה חוקי
בהולנד).
כל החוויה של אוטו ראשון היא מוזרה ונפלאה ובמקרה שלי גם מוזרה
מאד.

אני נכנסת לאוטו, שמה את חגורת הבטיחות - אם להיות כנה אני לא
בטוחה שהיא תעזור לי יותר מדי. עם גב ידי מנקה את החלון
מבפנים. אני שמה את התיק במושב הנוסע ומבחינה בכל מני עדויות
לשוכניה הקודמים של האוטו, אישה ושני ילדים קטנים. מטרייה לבנה
קטנה עם נקודות שחורות. חוט תפירה עם צעצוע שהילדה הקטנה הכינה
תלוי מהמראה, קשה להתעלם ממנו. עדויות על חניות בתוך העיר.
שאריות של חיים אחרים. בין הניירת של האוטו - רשיון נהיגה עם
תמונה מוכרת של אישה.
כמובן שהחזרתי את הרשיון לאשתו של דוד שלי, הרי הייתה זו אחותה
בתמונה. כשהגעתי לאמסטרדם עם האוטו שלי נכנסתי למטבח והבן שלה
שאל אותי איך האוטו נוסע.
איך האוטו נוסע.
לא יאומן.
ילד בן אחד עשרה וילדה בת תשע איבדו את אימם לסרטן לפני שבוע,
אני קיבלתי את האוטו שלהם (הוא לא היה שווה הרבה גם ככה), והוא
שואל אותי בחיוך אם האוטו נוסע טוב.
הוא ראה אותי שבוע לפני כן בהלוויה ועוד פעם אחרי שהוא ואחותו
עברו לגור אצל דוד שלי. אבא שלהם הוא מרוקאי שהיגר להולנד. הוא
נרקומן.
"הרעש מהמנוע בכלל לא מפריע לך?"
"בכלל לא."
"את רוצה לשחק איתנו כדורסל?"
"כן, למה לא."
אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי רע על כך שיש לי את האוטו.
אני מרגישה מטומטמת כי אני מגיבה כל-כך קשה לבעיות שהיו לי
בחיים, וזה הכל שטויות.
ואיפשהו אני שמחה שיש לי עוד שני בני דודים חדשים.