הוא תמיד הרגיש שהוא בפינה,
הוא תמיד הרגיש מחוץ לתמונה,
הוא תמיד רצה לראות את שמו בכותרות,
אבל הוא גם ככה לא ראה הרבה, מעבר למסך הדמעות,
הוא תמיד שאף לגדולה,
אבל לא הייתה לו אפילו תעודה מעולה,
הוא תמיד חיפש את שמו כתוב באיזשהו מקום,
אבל הדבר היחידי שיכל זה לחלום,
הוא תמיד היה מתוסכל מאוד,
הוא רק רצה לקבל קצת כבוד,
הוא רצה ששמו יופיע בעיתון,
או לפחות חרוט ביחד עם עוד שם ולב על איזה אלון,
היום כולם רואים את שמו בחריטה מאוד ברורה,
חריטה מאוד ברורה,
                          על ארון הקבורה...





קיבלתי השראה לשיר מ"שקט" של ישי אביאור.