ע"פ אחד מסיפורי המסע של א., ומוקדש לה.

קרלוס היה מלח, שחזר לקוקרן לכמה חודשים, ספק לחופשה, ספק
להשגיח על עמידת אביו במבחן האלכוהול. לאב הייתה חנות מכולת
ברחוב הראשי, וקרלוס היה עוזר לו לפעמים בקופה. את שאר זמנו
העביר בנסיעה על האופנוע הכבד שמעולם לא גיליתי כיצד השיגה ידו
לקנות, בשתייה ובישיבה על הברזלים בכיכר העיר, שם הכיר את
מריה.
היא הייתה בת למשפחה אמידה מהקמפו. במשך שנת הלימודים התגוררה
המשפחה בקוקרן, כדי שילדיה יוכלו ללמוד בבית הספר. בקיץ, עם
סיומה, חזרו כולם לחווה. יומיים לפני מועד זה, אזלו לקרלוס
התרוצים, ובצר לו, סיפר לי על מריה וביקש את עזרתי.
ישבנו לחוף אחד האגמים, בשמורת טבע שנפתחה זמן קצר לפני שהגעתי
לקוקרן. האופנוע הכבד עמד בקרבת מקום, כלב שמירה המשגיח על צאן
מרעיתו.
"היא כל כך יפה..." הפליג קרלוס בשבחיה.
אחר הצהריים הייתה מגיעה עם חברותיה לכיכר העיר. לכולן תלבושת
אחידה של בית-ספר. כולן מצחקקות זו אל זו למראה הבחורים
השולחים בהן מבטים ארוכים, מסתופפות יחד. אבל מריה זרחה מתוכן
כמו האורורה אוסטראליס בלילה אפל. חייכתי אל הספרדית הפיוטית
של קרלוס, אבל הוא, מסומא מהזוהר, לא ראה אותי.
תחילה לא ידע כיצד לגשת אל מריה. הוא נחשב בקוקרן פוחז. מריה
ממשפחה טובה. אביה קמפסינו רחב כתפיים ועז שפם, מסתובב בעיירה
עם סכין גדולה בחגורתו ומבט מזרה אימים.
"אפילו אני," התוודה קרלוס, "שלעיתים איני זהיר, הבנתי שזה
מצב... עדין."
דבר הוביל לדבר. חיוך למילה. מילה לשיחה. שיחה ליד הנוגעת ביד,
בשיער, בלחי. מריה עמדה לסיים כיתה י', ספק ילדה ספק אישה.
כשהייתה עוברת בכיכר ומשיבה לו מבט נתקף חולשה. האם התגרתה בו?
האם הייתה אך סקרנית? קרלוס לא ידע מה היא יודעת, ומה היא רוצה
לדעת.
דבר הוביל לדבר. הם היו נפגשים בסתר. רוכבים על האופנוע הכבד
בשבילים המתפתלים מקוקרן אל הקמפו. מסתודדים בסימטאות צדדיות.
נפגשים לשעות גנובות בחדר שמעל חנות המכולת, שהמיטה הצרה שבו
כמעט ולא הותירה מקום לעמוד.
יום אחד נדרש קרלוס לנסוע לשבוע-שבועיים לקוייקה, הנמצאת ארבע
מאות קילומטר צפונה. לפני שנסע אמר למריה שיביא לה מתנה, ושאל
מה היא רוצה שיביא לה מהעיר הגדולה. היא ביקשה סיגריות.
"למה היית צריך לנסוע?"
"ענייני עסקים."
"איזה עסקים?"
"עסקים."
כפי הנראה, עסקיו לא עלו יפה. כספו אזל בטרם עת, והוא נאלץ
לברוח מהמלון באישון ליל מבלי לשלם. את הסיגריות לא שכח.
בשארית כספו, או אולי בדרך אחרת, רכש ארבע קופסאות. מריה קיבלה
אותן בשמחה, אבל למגינת ליבו של קרלוס, שאלה: "ומה הבאת לי
מתנה?"
כמעט בלי להתבלבל, הוא ענה: "שמלה. שמלה לבנה עם פרחים. שמלה
נהדרת. אבל נדרשו כמה תיקונים לגיזרה, כך שהם ישלחו אותה
מקוייקה עוד כמה ימים."  
"המצאת מתנה?" שאלתי, "ואיך חשבת שתצא מזה?"
"לא חשבתי. הייתי חייב להגיד משהו. היא כל כך רצתה מתנה...
חשבתי שתגיד שאסור לה לקבל מתנות ממני ושהוריה יכעסו, אבל היא
כל כך שמחה שתהיה לה שמלה חדשה."
שלושה שבועות המציא קרלוס תירוצים. כשנדמה היה שמריה מהססת
להאמין בהם, סינוור את היסוסיה בתיאורים שובי לב של מראה
השמלה.
מסיבות שונות ומשונות מיאנה השמלה להגיע לקוקרן. פבלו ביקר
בקוייקה, והיה אמור להביא אותה, אבל שכח. פניה של מריה התמלאו
אימה: "שכח אותה בתחנת האוטובוס? השמלה הנהדרת אבדה?"
"לא, לא!" מיהר קרלוס להרגיע אותה, "שכח לקחת אותה מהחנות. מחר
או מחרתיים מישהו שאני מכיר בטח ייסע לקוייקה, ויביא את
השמלה."
לבסוף, כשמריה החלה לפקפק בעצם קיום השמלה, מיהר קרלוס לספר
שארווין, האחראי שבין ידידיו, יגיע איתה ממש הערב.
אבל, שוד ושבר, במשך הנסיעה הארוכה השמלה התלכלכה, ולא היה
מנוס מלמסור אותה לכובסת. והכובסת, לא רק שהתמהמהה זמן רב
בכיבוס השמלה, אלא שגם קרעה אותה.
"השמלה הנהדרת נהרסה?" נחרדה מריה.
"לא, לא!" הבטיח קרלוס. "קרע קטן, שבקושי ניתן להבחין בו. אבל
לא אתן לך שמלה פגומה. כל דבר שאת לובשת צריך להיות מושלם."
מהכובסת נמסרה השמלה לתופרת, וזו, על אף שתפרה לאט מאד, ונאלצה
לפרום ולתקן שוב ושוב את התפרים, כבר הבטיחה פעמים מספר שהנה
השמלה כבר מוכנה.
"עוד יומיים מריה חוזרת לחווה של המשפחה שלה." הסביר קרלוס,
"אם רק אצליח למשוך את הסיפור עד אז, הכל יהיה בסדר. אבל לא
נשארו לי עוד תירוצים. אני רואה שאת מחייכת. אני יודע מה את
חושבת - שכל מה שסיפרתי לה היה מופרך. ככה זה באהבה. ככה זה
אצלנו. אבל אפילו תירוצים מופרכים לא נשארו לי."
"אמור לה שהשמלה אצלי," הצעתי, כפי שאולי תכנן קרלוס מלכתחילה.
"מריה לא מכירה אותי, ובוודאי תהסס לבוא למלון לחפש אותי."
"רעיון מצוין!" התלהב קרלוס. "אספר לה שאת אספת את השמלה
מהתופרת, אבל נפלת למשכב. כעת אסור לבקר אותך, אבל בעוד
יום-יומיים ודאי תחלימי, ואז תשלחי אליה את השמלה לחווה."
 
למחרת התעוררתי מאוחר, ופקיד הקבלה סיפר לי שבחורה צעירה באה
לחפש אותי. מרוב בהלה באמת נעשיתי חולה. כשהחלמתי, מריה כבר
עזבה את קוקרן. קרלוס ניצל.

שבועיים לפני כן המיסב של הגלגל האחורי נשבר, כמה קילומטרים
לפני קוקרן. אפשר היה לרכב על האופניים בירידות, אבל בעליות
נאלצתי לצעוד ולהסיע אותם לצידי. ארז ואני כבר היינו עייפים,
וכל מה שעניין אותנו היה למצוא מקום עם מקלחת, אוכל ומיטה. לא
העליתי בדעתי שאשאר בקוקרן חודש ימים.
חנות האופניים הקרובה ביותר נמצאת בקוייקה. שבוע לפני שהגענו
לקוקרן ארז קנה שם גלגל אחורי חדש, ואני שמרתי את מספר הטלפון.
בספרדית מגומגמת, בקו טלפון משובש, הצלחתי להבין שאין להם מיסב
מתאים. צריך להזמין מסנטיאגו, ולהמתין. שבוע שבועיים. פחות אם
יש מזל. יותר אם אין.
ארז לא רצה לחכות. הכרנו דרך מודעה ב"למטייל", ובמשך ארבעת
החודשים בהם רכבנו מסנטיאגו דרומה, קודם בכבישים ואז לאורך
הקאראטרה אוסטרל, לא היה לנו הרבה לומר זה לזה. הסכמנו על
תכנית המסע על נקלה, אולי מפני שצ'ילה ארץ צרה וארוכה והדרכים
בה, בעיקר בדרום, מועטות. כך או אחרת, ארבעה חודשים של מסע לא
קירבו אותנו ונפרדנו בקלות. אחרי שעזב והבדידות החלה לאיים עלי
שמחתי למצוא חבר בארווין.
קל היה לראות שהוא לא שייך לקוקרן. אולי הלבוש הסגיר אותו.
אולי המבטא. אולי פשוט העובדה שהוא גר באכסניה הטובה של העיר.
באותם ימים החלו לסלול את דרכי העפר בקוקרן. ארווין הגיע
מפוארטו-מונט כדי לפקח על העבודה, וידע לחשב בקלות כמה משאיות
מלאות חצץ יידרשו לכל קטע כביש, כמה זמן תארך להן הנסיעה לשפת
הנהר אל הטרקטור שימלא אותן, ומתי תסתיים העבודה ונוכל לצאת
לטיול סוסים מעבר לנהר.
מדי בוקר היינו נפגשים בחדר האוכל של המלון, ופוסעים יחד אל
סניף הדואר, שם היה שולח מכתב לאימו. במהרה התוודעתי אל חבריו.
כולם, כמותו, בתחילת שנות העשרים שלהם, צעירים ממני בכמה שנים.
כולם נולדו וגדלו בקוקרן, אבל אף אחד מהם לא ממש השתייך למקום.
עצלים ומתוחכמים מדיי לעבודת האדמה המייגעת והטיפול האינסופי
בבקר, תקועים בעיירה שמתקיימת על עמל כפי אחרים.
ארווין היה זה שמצא עבורי את דון אבריסטו, והתמקח עימו על מחיר
רכיבתי לצידו. כשהגיע המיסב מסנטיאגו, כבר הייתי כמאתיים
קילומטר דרומית לקוקרן, יושבת אל מול המדורה עם דון אבריסטו,
שני סוסי הרכיבה, סוס המשא, וכלב השמירה. ארווין הרכיב סביב
המיסב גלגל חדש, חיבר אותו לאופניים, ושלח אותם במטוס לויה
או'היגינס.
מעבורת של הצבא הארגנטינאי לקחה אותי מויה או'היגינס לפטגוניה,
ואופניי המתוקנות נשאו אותי חזרה אל צ'ילה, עד פוארטו נטאלס.

"את המיסב המקולקל תליתי בחדר שלי," סיפר לי ארווין בטלפון.
"אני מתבונן בו, ונזכר בך."
"שנינו ידענו שזו אהבה קצרה," ניסיתי לנחם אותו. "כמו קרלוס
ומריה."
ארווין צחק. על אף שמריה חזרה לחווה, קרלוס גילה שהיא ממאנת
לצאת מליבו. אם רק יצליח להשיג את שמלת החלומות שטווה עבורה,
ודאי יזכה בה. הוא חסך כסף, בעיקר מסחיבות קטנות מקופת המכולת
של אביו, ולבסוף היה בידו סכום מספיק כדי לרכוש שמלה. את
התופרת שבחר כמעט הוציא מדעתה. מעולם לא פגשה גבר דעתן כל כך
בענייני שמלות. השרוולים תפוחים מדי. המחשוף גבוה מדי. הפרחים
מרובים מדי, מעטים מדי, בגוון הלא נכון.
"זו רק שמלה," אמרה התופרת לקרלוס, כשסבלנותה פקעה. "קח אותה.
אם אינך מרוצה, אל תשלם."
"ודאי שאשלם," בחן אותה קרלוס בהתפעלות. "זו בדיוק השמלה
שרציתי."

באותם ימים התכוננה העיר ליריד השנתי, הבחורים אימנו את סוסיהם
לרודיאו והנערות התייפו לקראת תחרות מלכת היריד. מכל האזור
התחרו על התואר הנחשק. בעיירות ובכפרים נתלו תמונות של
המתמודדות, חיוכיהן מפתים את העוברים והשבים לבחור בהן. אבל
עיניהם היו נתונות לנערה אחת בלבד. לבושה בשמלה לבנה עם פרחים,
האפיל יופייה המסמא על כל המתחרות האחרות.