מאז שאני זוכר את עצמי- היונתן שלי היה איתי. הוא היה הולך
איתי לכל מקום, כמו זנב.
הוא היה איתי כשהשתנתי על השיחים של השכנה כי היא גנבה לנו
תפוזים מהעץ. מזל שהיא לא יודעת מה עשינו שם.

היא ידועה בתור גנבת תפוזים מבוקשת. כבר הרבה זמן יונתן מנסה
לתפוס אותה על חם, אבל הוא לא מצליח. הוא תמיד מספר לי על כל
המכשולים שהוא מציב לה בדרך לעץ, והיא תמיד עוקפת אותם.
"איך היא עושה את זה כל פעם מחדש?" שאלתי את יונתן.
הוא הביט בי בעיניים גדולות ושתק.
"כנראה אתה לא מסתיר את הרשתות מספיק טוב. תנסה לשים יותר
עלים".

וכך עשה יונתן. הוא כיסה את המלכודות בעלים גדולים ויבשים. לא
היה סיכוי שהיא תקלוט את הרשת שמתחת, שרק מחכה למשוך אותה על
העץ, כמו שתמיד עושים בסרטים מצויירים.
היא ראתה את המלכודת. חבל, התכנון היה גאוני ומושלם.
אז יונתן אמר שצריך להתנקם בה. צריך לעשות משהו גדול ומתוחכם,
משהו שהיא לא תקלוט.

אז לפני שעת הגניבה הקבועה שלה, במקום להניח רשתות וחבלים,
ביצענו את המעשה.
היא לא שמה לב להבדל בטעם. מזל.
יום אחד היא החליטה שהיא רוצה תוספת לזה. היא התחילה לגנוב עוד
ועוד צמחים מהגינה שלי.
בסופו של דבר לא היה אכפת לה אם תיתפס על חם או לא, היא פשוט
רצתה עוד ועוד צמחים. היא כל הזמן אמרה לאמא שהפירות שלנו
נראים מעולה, התבלינים מעולם לא נראו טריים יותר והירקות
מדהימים ביופיים.

מזל שהיא לא יודעת מה עשינו בערוגת התבלינים.