[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמוקאטה עכשיו
/
בן 20 ועדיין...

כן, אני מודה ומתוודה. אני כבר בן 20 ועדיין עושה קניות של
בגדים עם אמא שלי.
להגנתי אני אגיד שזה לא אני שיוזם את הקניות. אני מצידי הייתי
ממשיך ללכת עם הבגדים שיש לי בארון עד שהם יתפוררו, אבל אמא
שלי לא נותנת לי.
זה טקס קבוע - פעם בחצי שנה בערך אימי מחכה לי בבית עם חיוך.
"מה מצחיק?" אני שואל אותה והיא עונה בהתלהבות - "צריך ללכת
לקנות לך בגדים".
"שוב?" אני מתמרמר, "הלכנו רק לפני כמה חודשים! חוץ מזה יש לי
מספיק בגדים".  
"איזה בגדים? חוץ ממה שאתה לובש עכשיו אין לך כלום. בוא!".
והנה עוד ערב אבוד.


עכשיו, צריך להבין - קניות עם אמא שלי זו חוויה סוריאליסטית.
מכירים את ההרגשה שאתם במועדון שיכורים לגמרי ורוקדים, ופתאום
תופסים את עצמכם שאתם כבר רבע שעה רוקדים במעגל של אנשים זרים
ולא שמתם לב? מין סרט כזה.
או למשל כשאתם שיכורים או מסטולים ומנהלים שיחות הזויות לגמרי
כמו למה יש שיער בבית שחי ואין שיער בצד השני של הברך.
אותה הרגשה יש בקניות לבגדים עם אמא שלי. באיזשהו שלב אני תמיד
שואל את עצמי - "מה קורה פה? איך הגעתי לסיטואציה הזאת?".
ההבדל בין שתי הדוגמאות הנ"ל ולקניות היא שבקניות אני לא שיכור
או מסטול, אני פיכח לגמרי, בהכרה מלאה, וזה מה שהופך את הכל
למוזר.


אנחנו בחנות בגדים. אני משתדל להתרחק מאמא שלי כמה שיותר,
שתביך אותי כמה שפחות, אולי יש בחנות אנשים שמכירים אותי.
חנות די גדולה. אמא שלי בצד אחד של החנות מחפשת מכנסיים, אני
בצד השני בוחן חולצות ואת המוכרת. אני שומע את אימי קוראת לי
מהצד השני של החנות. בטח היא רוצה להראות לי איזה בגד שהיא
מצאה. אני מתעלם. אם היא רוצה להראות לי אותו שתבוא לפה. היא
שוב קוראת לי. הפעם בקול רם יותר. כל האנשים בחנות שומעים אותה
בוודאי. אני שוב מתעלם. צעקה שלישית. אי אפשר להתעלם יותר. אני
מסתובב אליה ושואל לרצונה. היא מרימה לאוויר את המכנסיים
המגעילות שהיא מצאה וצועקת לי "איך הם?".
מובן שכל הקונים שבחנות לא נשארים אדישים לסצנת הקריאות
שמתרחשת מולם וכולם מסתובבים לאימי כדי לראות מה היא מראה, ואז
מפנים את המבטים אלי כדי לראות את התגובה שלי למכנס.
אני צועק בחזרה - "לא", היא שואלת למה ואני צועק בחזרה שאני
שונא משבצות. בשלב זה הקונים בחנות חוזרים לענייניהם וכל אחד
מחווה לבן זוגו את דעתו על המכנס. 'אני דווקא אהבתי' אומר אחד
לחברתו. אחד אחר אומר 'באמת לא משהו'.
באיזשהו שלב אני ואמא שלי מחפשים ביחד חולצה בשבילי. אני לבסוף
מוצא משהו מתאים ואומר לה -"אמא, אני אוהב את החולצה הזאת",
והיא למרבה ההפתעה מסכימה - "באמת חולצה יפה. לקנות לך?".
"כן, תקני לי כמה כאלה בשחור". היא לא מבינה - "למה הכל בשחור?
תגוון קצת".
"אני אוהב שחור, אמא", והיא מתעקשת - "תנסה צבעים שונים. אולי
כתום?".
תמיד יש שלב בקניות שהיא מציעה לי משהו בכתום. היא לא מבינה -
"אמא, אני לא הולך עם כתום! מי הולך עם כתום?",
"תהיה שונה" היא משיבה, "אל תהיה יורם".  יורם? מי אומר יורם?
בסוף התפשרנו על 3 שחורות ואחת חומה, שהודעתי לה כבר מעכשיו
שהחומה הולכת להירקב בארון.
תמיד היא איכשהו מצליחה לשכנע אותי להיכנס לחדר ההלבשה למדוד
משהו ואז זה אבוד. הבגדים המקוריים שלי אצלה ואני חייב להישאר
בפנים ולמדוד כל מה שהיא זורקת לי פנימה, שזה בערך חצי מהחנות.
אפשר לפתוח חנות רק ממה שאני מודד כל מסע הקניות. באיזשהו שלב
היא זורקת לי פנימה למדוד חולצת צווארון אלגנטית עם כפתורים.
אני מתעצבן - "אמא, למה אני צריך חולצות כאלה?", ואז היא
מזכירה לי שיש לבן דוד שלי גיא בר מצווה עוד שבועיים ואין לי
חולצות צווארון יפות.
"מה עם החולצת הוואי שיש לי?" אני שואל, והיא עונה - "אני
מקווה שאמרת את זה בצחוק!".
בסוף אחרי התשלום למוכרת היא נשארת לדבר איתה עלי איזה שעה,
ומספרת לה איזה קשה אני כשזה נוגע לבגדים, ושאני עושה לה כאב
ראש, ושיש לי מלא בגדים חדשים שאני לא מוכן ללבוש ועוד זיוני
מוח.
יש מלא מוכרות בארץ שעדיין זוכרות אותי מהביקור היחיד אצלן
ועדיין אומרות לי שלום ברחוב.
כן, ואני עושה לה כאב ראש.

נראה לי שהפתרון הוא שפעם הבאה אני יעשן משהו לסדר את הראש
לפני שאנחנו נלך לקניות. אולי אז הכל יהיה יותר הגיוני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרוזן-סלוגן?









אפרוח ורוד מציע
כיבוד לאורחים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/8/01 18:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמוקאטה עכשיו

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה