[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דן קשאני
/
לא לעולם חוסן

שוב ושוב אותם כלי הנגינה באותו המקצב בחזרה אטומית, אחדות
ואפסים ושוב אחדות,  מיתרגמים לבתים ולמליארדי בתים, יוצרים
מידע, יוצרים אותות לרמקולים שמרעידים את האוויר, יוצרים-
מוסיקה.
"גאון מי שהמציא את הריפיט", הוא הפטיר מהמיטה  אל חלל החדר .

מנורה מחוברת לזרוע פלסטית נוטפת אור צהוב על ראשו ועל שמיכת
הפוך .
גופו הערום אפוף צלילים מתגברים, כל שאר הבית באפלה.
שביל עקבות של כפות רגליים רטובות מוביל מהמקלחת אל החדר.
השביל מסגיר את הגוף  המעורטל , השרוע ללא ניע על הפוך.
אלמלא החזה המתרומם בנשימות איטיות ,חדורות שיכרון- השלווה,
ודאי היה ניתן לטעות בו לגופה שמצאה לה מנוחה נכונה.
"עוד ועוד, וזה עדיין לא נמאס" הוא חייך לעצמו "זה ימאס?" שאל
בדממה וענה בליבו "בקרוב , בקרוב, אך בנתיים ההנאה היא צרופה"
הפוגה קלה במחשבותיו, עיניו עצומות ושוקטות.
מבט לעבר החלון הפרוץ, " זה כל כך מתאים לחשכה הזו לקרירות
הזו". שאף עמוק את ריח הגשם ברוח החורפית הקרה.
ידו גיששה אל ספר שדפיו מדיפים ריח מאובק ישן, ספר מחנות ישנה
נושנה עם מוכר לו שערות שיבה ומשקפיי ראיה עבות. "מעניין אם
מכר ספר דומה  בשש עשרה לירות ישראליות כפי שהודפס המחיר על
כריכתו" עינייו תרו את כריכתו המתפוררת - "פרנקנשטיין או:
פרומתיאוס המודרני מאת: מארי וולסטון שלי". ידו הגביהה את הספר
אל מול האור. צלצול קצר אך צורם קטע את השלווה.

הוא החליק אל ג'ינס מהוהות שהיו זרוקות על הריצפה. היא עמדה על
הסף צעיף לצווארה ומעיל צמר עטף את גופה התמיר והדק.
עניים חומות וגדולות הביטו בו כמעט באדישות.
מנגד, פניו החיוורות הצטיירו בבירור לאור הכוכבים. אותו אור
פלש ברכות וללא בושה אל חדר האורחים השומם, אותו אור צבע את
האפלה בצבעים נוגים. שתיקה קלה.
"אני רוצה אל המבצר שלי" אמרה ללא גינונים נוספים.
"עכשיו ארבע לפנות בוקר" ציין ביובש, "לא אכפת לי" קטעה את
דבריו בחדות, "המקום סגור ומגודר כבר קרוב לחצי שנה" הוסיף כמו
לפרוטוקול בלבד. מבט משועמם נזרק לעברו מלווה במשיכת כתפיים.

נסיעה קצרה, חניה בחול ים רך, שתי דלתות נטרקות בזו אחר זו.
הם מסיירים לאורך הגדר בהליכה נינוחה, מחפשים מקום מותאם
לטיפוס, שלטים אקראיים מתריעים באותיות אדומות בעברית וערבית
כי: "חפירות ארכיאולוגיות מתבצעות במקום- הכניסה אסורה
בהחלט!!!" טיפוס זריז והם בפנים ספק מהלכים ספק מרחפים בינות
בארות-מים, שברי עמודים ומבצר, המבצר היה נטוע כראשו של ענק
רדום שהחליט להשתמש בצוק ככרית.
קודקודו של הענק בהק באור אדמדם שהחל להשתלט על הרקיע.
זריחה.

הם ישבו על חומתו המערבית, חומה המתחברת לצוק,  המתחבר ללא הרף
לקצף גלים לבן.
הגלים התנפצו בשאון עמום ועבה, והדקות חלפו בעצלתיים.
הוא הביט בה לרגע שפתייה נצצו והוא כל כך רצה לטעום את טעמם
המתוק,
אך היא החלה להניע אותן בחרישיות: "כדור האש הזה המבצר והגלים
ירקדו יחדיו לנצח", עצרה.. "ולנו" היססה ואמרה "ולנו יש את
הנצח".
עינייו התיקו מבטן מהאופק בשנית.
עתה הביט בשערה הסתור שנד ברוח.
"לנו יש רק את עכשיו" אמר בנחרצות
"אם תרצי עכשיו הוא תמיד, עכשיו הוא לעולם, נצח, אך הוא עדיין
רגע בזמן".  "את רואה" הצביע על העננים "כל זריחה שונה
מקודמותיה, חיה אחרת, בעננים אחרים, שטרם נצפתה ואולי לעולם לא
תשוב, והמבצר יטיל צלליתו על גלים שמכרסמים בצוק עד שיתאחד עם
מצולותיו בהכנעה"..

"אבל הגלים" !

שוב קטעה את דבריו והביטה בו, "הגלים תמיד יהיו" ... היא
נעמדה על רגלייה, הוא הביט בה קמה ולא רצה להמשיך,
אך לא יכל לתת לפיו פקודה לשתוק-  "הגלים תמיד יהיו נושאים
הרכב יחודי של חלקיקי מים מלח אצות ויצורים זעירים שיתכן
ולעולם שוב לא יתאגדו לכדי אותו נחשול", דמות כהה הסבה את
תשומת ליבו, הדמות קראה מרחוק, "היי מי זה שם?!". היא התקדמה
לקצה החומה והישירה מבטה אל הגלים, בעוד הדמות מתקרבת וצועקת
הפעם ברעד קל "מי שם!?" הוא קם ונסה לאחוז אותה בידה, היא לא
הסבה מבטה מהגלים, נסתה להתחמק וכמעט שעירערה את שיווי משקלה
וזעקה גבוהה וקצרה בקעה מגרונה . "היי אתה שם תעזוב אותה!"
נשמע מרחוק, "מה את עושה?" הוא מלמל, היא כמעט ומעדה שוב
בליווי אותה זעקה חנוקה של פחד שנכבש בשניה האחרונה, "הלו!
עזוב אותה!!" הדמות כבר לא הייתה רחוקה והתקדמה בעצבנות, "
בואי נעוף מפה !"
" היי תעצור במקום !"

נשמעה דריכת נשק  מתכתית, "וואקף ולא אנא בטוחק! תעצור !" שני
רעמים חדים פילחו את האוויר הוא נפל לאחור ונחבט בראשו ,
עינייו החשיכו לנגד השמיים הפצועים.

"הוא התעורר "! הוא... נשמעו רחשים סביבו בחדר הלבן, כמה
דמויות מוכרות נעו במערבולת מטושטשת " תביאו לי פלאפון" קולו
פקד, ולא שת ליבו למלמולי הדמויות הרוכנות מעליו. אצבעות ידו
הימנית קפצו בצורה עיוורת על הלחצנים מחייגים את המספר שלה
"המשתמש אינו זמין כעת, אנא נסה שוב במוע"... הוא ניתק וניסה
להכניס את אנטנת המכשיר בעזרת ידו השמאלית,
פרצופי הסובבים קפאו מחיוכם ונראו נחרדים כמו מצפים לתגובותו.
הוא הרגיש את אצבעות ידו השמלית אך הן לא היו שם,
תחבושת לבנה נמשכה מן הכתף עד למרפק ללא המשך כלשהו.
הוא הביט בנוכחים ושוב בגדם החבוש, וחייך.
הוא חייך חיוך רחב ומשווע, חיוך נכסף, אך לא אל ידו ואצבעותיו
הנפקדות.

הוא חיך חיוך החודר את החלון הלבן, חיוך אל הפינה היחידה שאינה
מלאכותית בחדר הסטרילי,
הוא חייך חיוך אל שדה ירוק רטוב מיני גשם , המתערבל באפור כהה
של ערפל סמיך .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה גם אני יכולה
להיות דוגמנית
של TNT ואז גם
לי יהיה דשא
בפוצי?



חברה של העורכת
של חוברת קיץ
TNT


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/05 3:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דן קשאני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה