אני  נורא אוהבת דווקא פסטרמה. מגיל מאוד צעיר. הפעם הראשונה
שפגשתי פסטרמה היתה בגיל שלוש, כשהלכתי עם סבתא לכפר המכביה,
ללמוד לשחות. היא הכינה לי שני סנדביצ'ים חתוכים באמצע, זאת
אומרת ארבע משולשים, שזו דרך הכי כיפית לאכול סנדביץ. היא היתה
מורחת הרבה מיונז, שאז לא ידעתי שזה מיונז, ופרוסת פסטרמה, שאז
לא ידעתי שזו פסטרמה, אבל זה היה לי מאוד טעים.
הכול היה נורא נחמד. הייתי שוחה במים הרדודים, ולוקחת איתי את
הגלגל בצורת דג אדום רק בגלל שאהבתי אותו, לא כי הייתי צריכה.
כשהייתי יוצאת מהמים סבתא היתה שמה לי חלוק ירוק עם ציור קטן
של דג, והיינו הולכות למקום הקבוע שלה, איפה שהשימשיות. הייתי
אוכלת את הסנדביצים ושותה מיץ, ולפעמים קוראת ספר עד שהאוכל
יירד בבטן, והולכת להתנדנד בנדנדות עם ילדים שאני לא מכירה,
ואז שוב למים.

בחטיבה כבר גיליתי את תל אביב, והייתי מבריזה מבית הספר ימים
שלמים. וכאן בעצם התחילה ההתמכרות האמיתית שלי לפסטרמה. לא היה
לי הרבה כסף, לא היה לי זמן, הייתי תמיד בתנועה, את כל תל אביב
חרשתי ברגל, לקחתי אוטובוס רק בחזרה הביתה. וכשהייתי ממש רעבה
הייתי הולכת לחפש מקום לקנות בו סנדביץ. לא פלאפל, לא שאוורמה,
לא סנדביץ עם חביתה ולא בייגלה. סנדביץ עם פסטרמה. אם זה בסתם
דוכנים מעפנים , סנדביצים עתיקים עטופים בניילון כדי להדגיש את
אפקט הטריות, או שהייתי נכנסת למכולת ורוכשת 3-4 פרוסות פסטרמה
ולחמניה, ומבקשת רשות להשתמש בסכין - סנדביץ מאולתר על אם
הדרך. ולא היה לי אכפת. ולא התעכבתי לאכול, לשבת בנחת, הייתי
כבר צריכה להיות שם וכאן, הייתי צועדת בצעדים מהירים ברחוב
פינסקר, עולה את המדרגות שתיים שתיים, והרמז היחיד לכך שאכלתי
משהו היתה המפית שנזרקה לפח במטבח כבדרך אגב.
אבל זה לא שלא אכלתי כלום, דווקא אהבתי נורא לאכול, בזמן
המתאים. לרדת על שני משולשי פיצה, לשבת במחששה עם חצי פיתה
נוטפת שווארמה וציפס, ובסניף היחיד של בורגר ראנץ שהיה בעיר,
כמעט היה לי מנוי. וחבר שלי התעקש שאני רזה מידי, שהזרועות שלי
דקות, שהציצי שלי קטן, שאני צריכה לאכול יותר. הוא היה מכין לי
ארוחות בוקר מפחידות, ואני אהבתי רק קפה ועוגיה על הבוקר, אולי
מילקי. אבל הוא לימד אותי להכין לחם מטוגן ופנייקקיים, וסירים
שלמים של פסטות ברטבים שונים לפי עונות השנה, ופשטידות שאני
בכלל לא אוהבת, אבל אכלתי כדי לא להיראות חולה, כדי להעלות קצת
בשר, שיגדלו לי הציצים. והם גדלו. ועם הזמן גם אני גדלתי,
והפכתי מילדה קטנה ורזה לנערה קצת יותר מעוגלת, ויותר מקצת
יותר. אפילו שכבר לא היה לי חבר שהכין לי אוכל, אפילו שכבר
הפסיקו להגיד עלי שאני נראית חולה. אפילו שכבר היו לי ציצים
ותחת וכל מה שבניהם. המשכתי לאכול.

אכלתי ארוחות גדולות מתוך הרגל, ואכלתי ממתקים כדי לא לחשוב
מחשבות רעות. ניסיתי לבשל כדי להעסיק את עצמי, ואכלתי את מה
שבישלתי כי לא היה מישהו אחר שיסכים. כבר לא הסתובבתי כל הזמן
בתל אביב,  יותר ביליתי בלשבת בבית ולבכות. או לצרוך אלכוהול,
או לעשן ולעשן. כבר לא הלכתי מהר כי לא היה לי למה. כשעצובים
אין ממש טעם לעשות את כל הדברים האלו. ובשנה הראשונה הייתי
בעיקר עצובה, ובעיקר חיכיתי שהוא יחזור.
בשנה השניה כבר הבנתי שהוא לא יחזור, ואז כעסתי נורא. אולי
כשכועסים מוציאים יותר אנרגיה, אולי סתם כבר לא ראיתי טעם
לאכול יותר. אוכל היה דבר מגעיל, אכלתי רק כשהיה צריך, בלאו
הכי לא הבחנתי בטעמים שונים. זיהיתי בירות לפי הריח, אבל לציפס
ולחומוס היה את אותו הטעם שיש לשניצל. וחוץ מזה, למי אכפת.
יותר מזה אני לא יכולה להסביר, את חמשת הקילוגרמים שהעלתי בשנה
הראשונה הורדתי די מהר, ואחריהם עוד שניים, ואז העלתי שלושה.
ואז הורדתי חמישה והעלתי שבע. נד-נד נד-נד רד עלה, עלה ורד.
ועדיין, למי בכלל אכפת.

עבדתי במלון וגרתי בשכירות בתל אביב. במאפו, ליד הים. במלון
היה לנו אוכל חופשי כל היום, בבוקר ארוחת בוקר לא רעה בכלל, או
שקיבלנו מעשר מכל מגש קרואסונים, או שנהגנו בארועים להוציא
מספר מנות גדול ממספר האנשים שהיגיעו ולאכול אותן בסוף המשמרת,
אותן - ואת מה שנשאר על הבר. כולל האלכוהול. אהבנו לשבת באולם
הריק, השקט פתאום, אחרי כל התתרוצצויות, ולאכול פרוסות בקר
צלוי עם תפוחי אדמה בנוסח אנה. והכול מסודר יפה על הצלחת, עם
עלעלי פטרוזיליה לקישוט. העמסנו סלטים בלי בושה, ובארועים
מיוחדים היינו מגלים שנשאר עוד מלא קוויאר, או פסטה ברוטב
שמנת,  ועוד הרבה מאכלים טעימים שלא היה לנו סיכוי לאכול בשום
מקום אחר.
אבל כשלא עבדתי ערב, בארועים, או כשלא היו דברים מענינים
לאכול, נשארתי עם האוכל הקבוע שלי. סנדביץ עם פסטרמה. לארוחת
בוקר או צהריים או ערב, או לפנות בוקר אחרי בילוי, או סתם
לנישנוש. במקרר שלי שכנו דרך קבע כמה פרוסות פסטרמה עטופות
בנייר שעוה ושקית ניילון, כמה שקיות שוקו קר, ומילקי. זה האוכל
הרגיל שיכולתי לעכל. קציצות ושניצלים, פירה ופתיתים פשוט לא
יכולתי לסבול. אכלתי כי הייתי צריכה, הקאתי כי הייתי חייבת. לא
יכולתי להגיד לאוכל "לא" , אבל לא יכולתי גם לקבל את העובדה
שהוא נח אצלי בבטן.

כל הצבא הייתי עסוקה בהתעסקות בלתי פוסקת עם אוכל. ביום הייתי
אוכלת מסודר. קפה ועוגיה בבוקר, צלחת קטנה עם המנה העיקרית
בצהריים, סלט ומנת היום בערב. שיגרה פשוטה ונטולת סיבוכים. אני
בסך הכול עוד חיילת, עוד קורסיסטית, עוד קצינה שאוכלת באופן
סדיר בחדר אוכל. מידי פעם נשנוש של פרוסה עם שוקולד, לפעמים
פרי. אבל בתורנויות לילה הייתי נכנסת למטבח בשתיים, או שלוש
בלילה, מטגנת ציפס, מכינה חביתה עם סלט וסנדביץ עם שוקולד
לקינוח. לחם מטוגן, פיצות ביתיות, מעבירה את הזמן הן בבישול
והן באכילה. עוד בסיגריה שאחרי האוכל כבר הייתי בדרך לשירותים,
נאבקת להקיא את הכול עד לפירור האחרון. נחנקת מעל האסלה,
משתעלת ומשתנקת ויודעת שאם אני אחנק ואמות עכשיו יגלו אותי רק
במסדר הבוקר, ומתפללת שזה יהיה חסר כאבים. היו ימים שנמאס לי
לאכול, והייתי מרוצה. היו ימים שהייתי רעבה אבל התאפקתי,
והייתי קצת פחות מרוצה, אבל עדיין. היו ימים שהייתי בדיאטה,
והיו ימים שהגעתי למשקל הנכון והרשתי לעצמי לאכול קצת. אבל אז
עליתי - והכול התחיל מהתחלה.

ושנאתי אוכל, והכרחתי את עצמי לשנוא אוכל. הייתי מכינה לי
פתיתים בערב, ומייד הולכת להקיא, כי אסור לאכול כל כך הרבה.
ואהבתי רק סנדביץ עם פסטרמה, מבחינתי זה היה כמעט קדוש. האוכל
היחיד שהצלחתי לאכול, מאז ומעולם. אחרי פרוסת חלה מרוחה
במיונז, עם עלה חסה, שתי פרוסות פסטרמה ועגבניה הייתי מרגישה
שבעה. מלאה. מפוצצת. הקיבה חנקה לי את הגרון והייתי חייבת
לשכב, לעשן כמה סיגריות להירגע. התאפקתי לא להקיא, למרות
שרציתי מאוד. ביום שהקאתי פסטרמה הייתי עצובה.
ידעתי שזו מחלה, ידעתי שאני מגזימה, שאני משחקת עם עצמי, אבל
כשדימיינתי את עצמי רזה בצורה חולנית, חיוורת עם עצמות בולטות,
מאושפזת עם זונדות ואינפוזיות, זה לא עשה לי רע. זה עשה לי
טוב.
רציתי להפסיק לאכול לא כדי לרזות, אלא כדי למות. מהסרטן שעדיין
לא לקיתי בו, מהתאונה שעדיין לא עשיתי, מכל המחלות שהתפללתי
אליהן ולא היגיעו - מכל אלו הרגשתי נטושה ונבגדת. ומה שלא אקבל
- אני אשיג לבד.

כל כמה זמן אני מנסה להגיד לעצמי, שברגע שאגיע למשקל מסויים,
אני אפסיק להתעלל בעצמי ואתחיל לאכול מסודר, ובריא. בלי
שטויות. וזה לא שאני משנה כל פעם את המטרה, אני רק רוצה להיות
חמישים ושתיים. ואני כבר שם, וכבר הייתי שם, וכבר הייתי אפילו
פחות - בלי לשים לב. אבל זה אף פעם לא נשאר יותר משבוע. אני
מנסה לחיות, לאכול בלי לחשוב יותר מידי, להנות. אבל גם אם
הצלחתי לאכול ארוחה אחת כמו שצריך, זה לא אומר שכמה שעות אחרי
זה אני לא ארגיש אשמה. המחוג במשקל לא זז מילימטר כבר שבוע,
אבל אני מרגישה מלאה, מבושמת. כל יום שאני מסתכלת בראי אני
נראית לעצמי אחרת, ואיפה התקופה שאמרתי לעצמי שאני אשים לב טוב
טוב איך אני נראית, ולא אהיה כמו המשוגעות האלו שמרזות עד שהן
נראות כמו שלד מהלך. אני באמת לא יודעת עכשיו איך אני נראית.
איבדתי את השפיות וירדתי מהפסים, אבל יש לי את הצד שכמעט שפוי,
קול ההיגיון החלוש, כאילו אני שחקנית באיזה סרט ונכנסתי חזק
מידי לתפקיד.

לא אכפת לי לאכול כלום, כל היום. סנדביץ עם פסטרמה זה בסדר, כי
ספירת הקלוריות היא די פשוטה, יש בזה את מנת החלבונים הפחמימות
והויטמינים שאני צריכה, וזה גם ממלא אותי נורא.
אני יכולה להשתגע ולבעוט בקירות, אני יכולה לחתוך את עצמי
ולהטיח את הראש בקיר, אני יכולה לצעוק על כל העולם, לשנוא את
כולם, לשאוף להתעלל בכולם, לשנוא את עצמי, לבכות כל היום מכל
דבר, לפחד מהעתיד, לשנוא את העבר, להימנע מההוה, אבל כשאני
מכינה לי סנדביץ עם פסטרמה, זה כאילו אני בעצם נורמאלית לגמרי,
והכול בסדר ועוד יש תקווה. זו הרגשה מפתיעה, זו הרגשה של חג,
הרגשה נעימה של פעם בהרבה זמן. אולי בגלל זה אני כמעט לא אוכלת
סנדביץ עם פסטרמה, לא אכלתי כבר חודשיים, לא ביקשתי ולא נתנו
לי. כשאכנע אני אסכים, ואולי זה יהיה מאוחר מידי.
אבל, למי אכפת.
לי כבר לא.