מביטה מסביב בעיניים מפוזרות ,לקלוט הכל וכלום בין המראות.
מספרת מגוללת מילים כמו ים.
בלי גבולות בלי מעצורים, נשפכת כמו המים ממפל.
שוצפת גורפת, מתהפכת, מתנפצת, מפוכפכת בתוך עצמי.

פתוחה מבחוץ כמו ים ובפנים סגורה כמו אגם תת קרקעי.
מעיין קארסטי סגור בפנים,
מחכה לרעידת האדמה, שתחשוף אותו לאור העולם.
החשיפה משנה. התוואי משנה צורתו.
הבדידות עולה לפני השטח.
אור מסנוור אוויר ורוח חדים וברורים,
פחד להתפרק באיזורים הרגישים.

שינויים מבעיטים נחשפים בו בזמן, להוולד מחדש בהוויה.
פריצה מחומות המערה, אל גילוי מה שבחוץ. עוד אין חיבור אך יש
גילוי. לאת להתרגל לחדש, בגישושים, בזהירות.
שקט כלפיי חוץ אך עדיין לא בפנים.

כשהיה בפנים מעל לכאב וכעס, מעל למערה.
היה שקט ורוגע וביטחון, אך תחושה שעלתה לעיתים לחשה,
שלא הכל נכון.

קירות מתמוטטים וקורסים ואני אתם.
בתוכי מתפרקת והאור חודר.
כעס מתפרץ, כאבים עולים, חולי עצב ורגשות קשים.
זורקת החוצה משליחה על הסובבים ויודעת, שהכל מקורו בפנים.
לומדת לקבל עצמי מחדש, להכיר מי אני באור.
מה לשמור? מה להוציא? לאן? ולמי? ואיך?
קשה לסנן ,כי רוצה לשפוך .
פוחדת להתקבע במסגרות פנימיות של היגיון,
אך מוצאת כי פריצת הסכרים אפשרית,
עם האנשים הנכונים.
שם היא גם מועילה ומגדילה את היופי שבפנים.