איש גבוה לבוש בלבן, גלימתו הארוכה מתעופפת בקצב צעדיו, פניו
נאים אך חסרי כל הבעה, שערו הכסוף היה אסוף בזנב סוס ומבט
עיניו הבהירות, כמעט לבנות, ממוקד וקשוח. האיש שם פעמיו לבית
קטן בסוף הרחוב. הוא עצר על יד הדלת. נשמעו שלוש נקישות,
שקטות, אך חודרות, כאילו נשמעו למרחק של קילומטרים מהמקום.
הדלת נפתחה. בפתחה עמד זוג בגיל העמידה, מבט אימה בעיניהם.
הזקנה נרעדה למראהו של האורח. שקט. הזקן, ללא מילים, הסתובב
ופנה לדלת נוספת בתוך הבית והאורח צועד אחריו. הם עצרו על יד
דלת מתפוררת בקצה מסדרון ארוך וצר. הזקן הביט בעיניו של האורח,
הסתובב ופינה את המעבר. אירל שלח את ידו ופתח את הדלת,
באיטיות, בחשש. לראשונה מאז שהגיע מבטו נעשה מהורהר. לעיניו
התגלה חדר ריק כשבאמצע יושבת ילדה קטנה כבת שש ומביטה ישר
בעיניו. מבטו הוסט בחלקיק שנייה, דבר שבו התבייש שנים לאחר
מכן, אך זה קרה מתוך אינסטינקט טבעי... אינסטינקט הפחד
מהמוות.
במאמץ עילאי אירל הרים את מבטו והפנה אותו אל מבטה של הילדה.
היא ישבה עדיין באותה התנוחה אך מבטה עתה היה תמים, כמבט האמור
להיות בעיניה של ילדה בת שש.
האם זה היה פרי דמיונו או שעיניו כבר החלו להטעותו? אירל נכנס
באיטיות לחדר עדיין זוכר את מבטה החייתי, היא נראתה כל כך
פגיעה ובלתי מזיקה. עתה בחן אותה  אירל ביסודיות. פניה עגולות,
מתוקות, גופה שברירי, ידיה דקות ומעודנות, שערה הזהוב גלש במפל
על כתפיה והגיע עד לאמצע גבה. עיניה הכחולות עדיין היו מרותקות
לפניו, בוחנות אותו כתשובה, ומבטן הוא רק מבט מסוקרן של ילד
השואף לידע. "אני מוכנה, בוא נלך" אמרה הפעוטה בקומה מיישרת את
קפלי שמלתה הפשוטה בכמה תנועות לא ממוקדות ונותנת לו את ידה.
אירל חפן את ידה בעדינות בידו הגדולה כמפחד לשבור אותה. "האין
בך פחד, ילדה?" שאל כשהם עושים את דרכם החוצה מהבית הדומם
מלווים בעיניהם אחוזות האימה של הזוג הזקן.
"הפחד הוא דבר נרכש" היא ענתה בקור רוח והמשיכה לצעוד לצידו.
אירל שלח בה מבט מעורער.  "היא עוד תעשה הרבה צרות " חשב,
"המועצה לא תשמח, אך ילדה עם שכל חריף כשלה עוד תרכוש את
ליבם".
"איך קוראים לך?" נשמע קולה דקיק אך מלא ביטחון.
"אירל", ענה לה כשהוא שקוע במחשבות.
"ומה שמך, ילדה?" שאל בתשובה.
"אין לי שם" היא ענתה באותה הקרירות כאילו שנושא שיחתם הוא מזג
האוויר.
"איך דבר זה יכול להיות?" שאל בהרמת גבה.
"הכול יכול להיות, אתה עוד תהיה מופתע" היא ענתה באותו הטון.
אירל אכן היה מופתע מדבריה ומחוצפתה של הילדה, אך, יותר מכל
היה משועשע. "אכן, מצפים לנו זמנים קשים עם הילדה הזו, אבל זה
יהיה שווה את כל הטרחה... כן... זה שווה את הטרחה" חשב,
ולנוכחות מחשבה זו התפשט חיוך על פניו, לראשונה מזה זמן רב.

הם הגיעו למגדל גבוה. אירל נעמד בצד, "התואילי בבקשה לפתוח לי
את הדלת?" שאל כשחיוך זדוני על שפתיו.
"הייתי פותחת אם הייתי מגיעה לידית" ענתה לו הילדה.
"ואיך את יכולה לא להגיע לידית אם את לא רואה אותה?" שאל
כשהחיוך הזדוני מתפשט לעיניו.
"אני כן רואה אותה, המרפק שלך עליה! עכשיו, תפתח אותה ותן לי
להיכנס לפני שאני קוראת למישהו שיעשה זאת במקומך" היא ענתה
עדיין שומרת על קולה הקריר כמשב רוח ביום חורף.
הדלת הייתה בלתי נראת לעיני אדם רגיל. וזו הייתה רק החידה
הראשונה מיני רבות הטמונות בבניין זה. אירל חייך, פתח את הדלת
וסימן לילדה להיכנס. היא היססה לרגע, אך רק לרגע, ולאחר מכן
צעדה קדימה אל תוך הלא נודע. היא הרגישה לחץ מוזר ומדגדג
וצחקקה בשקט. הם התקדמו לאורך מסדרון ארוך שהתפתל אל תוך
האדמה. האוויר החל להתחמם ולאחר כדקת הליכה היא מצאה את עצמה
בתוך היכל ענק שוקק חיים. היו כאן מאות נערים ונערות בגילה
ומבוגרים יותר.
"הגענו בדיוק לארוחת ערב" אמר אירל כשהוא מרים את הפעוטה
ומושיבה על כתפיו על מנת שלא תפגע בין כל האנשים. "אבל אנחנו
סועדים במקום אחר היום" הוא אמר והחל לפלס את דרכו אל דלת קטנה
בסוף ההיכל.
הם נכנסו לחדר שהיה קטן בהרבה מההיכל הקודם. צורתו מעוגלת מעט
ובו שולחן בצורת סהר. בשולחן ישבו שבעה אנשים, כולם לבשו
חליפות מבד אדום רקומות בזהב וגלימות תואמות.
"ברכות, רבותיי... וגברתי" אמר אירל תוך שהוא קד. רק עכשיו
הילדה שמה לב כי לא כל הישובים בשולחן היו גברים, האישה היחידה
ישבה שנייה משמאל. כולם נראו כבני 200-250 כמו שחברי המועצה
אמורים להיות, וכמובן, כולם היו בעלי שיער לבן ועיניים לבנות,
חוץ מהאישה ששערה כלהבה היה, עיניה קרות ומבטה חודר.
"שבו נא ואכלו, שניכם צריכים כוח למחר" אמר להם האיש שישב
באמצע ונשא מבטו אל שולחן שעמד בפינת החדר, ערוך.
אירל קד בתודה וכבר החל לפנות לעבר השולחן כשהאישה דיברה.
"רק אם יתאפשר לי לשאול, לפני הארוחה אמרי לי את שמך, ילדתי?"
את המילה האחרונה היא פלטה כנחש ארסי היורק את הארס המעוור
שלו.
אירל קפא במקומו, אם הילדה תדבר היא לבטח תאמר משהוא נבזי, הוא
היה משועשע אך חברי המועצה לא יסבלו יחס כזה והילדה תגורש,
ובשום פנים אין לתת לזה לקרות. הוא קפא בציפייה לבלתי נמנע.
"גברתי, סלחי לי על תשובתי גסת הרוח אם כי אינני רוצה להצטייר
כך בעיניך, בכל חיי לא קיבלתי שם ולא כינוי מאף אדם, הורי
נהרגו לפני שנים רבות ורוב חיי חייתי בנדודים. אלה שעזרו לי לא
דיברו ועל כן לא היה צורך בשם למעני. אם ברצונכם יהיה לי שם,
רק תגידו. אני שוב אבקש את סליחתך גברתי" היא קדה את הקידה
המעודנת ביותר שקדה אי פעם, אם כי זו הייתה הקידה הראשונה
בחייה, ולמרות השקעתה זו הייתה קידה עקומה למדיי. כאשר היא
התיישרה היא ראתה חיוך רגעי על פניה של האישה. גם אירל ראה את
החיוך ופלט אנחת רווחה שקטה בתודה לאל.
"שמי הוא צ'רנה, ילדתי, אינני מחייבת אותך, אך החוק דורש שכל
תלמיד יירשם בשמו, אז רצוי שיהיה לך שם אך יש לך עוד זמן עד
מחר בבוקר לחשוב על כך. בתאבון ילדיי" מילים אלה אמרה צ'רנה
בקול נעים ומצלצל כשחיוך בעיניה, "ואם תזדקקי למשהו, אל
תתביישי לפנות אליי" הוסיפה.

לאחר הארוחה הם הלכו לחדר בו תישן הילדה היום, לפני טקס קבלתה
לבית הספר.
"אירל, מהו בעצם המקום הזה?" שאלה כשהגיעו לחדר.
"זהו בית הספר ללימוד אמנויות עתיקות, ומחר נראה בדיוק באיזה
אומנויות את שולטת, עכשיו, לילה טוב ילדתי. מחר יהיה יום קשה,
תשני טוב" ענה לה ויצא מהחדר שולח אליה חיוך אחרון להיום וסוגר
את הדלת אחריו.

היא נשכבה במיטה הפשוטה שבחדר, כיבתה את אור הנר הדועך והזילה
דמעה אחרונה כזיכרון לאותם חברים שגידלו אותה, השומעים ואינם
מדברים, נרדמת עם תמונתם בזיכרונה.

היא התעוררה למשמע פעמון הבוקר. אירל כבר ישב לצד מיטתה וחיוך
על פניו. בידיו החסונות החזיק שמלה שחורה ופשוטה, ככל תלבושות
התלמידים במקום.
"בוקר טוב, ילדה" אמר בחיוך.
"בוקר טוב גם לך, אירל" ענתה לו בחיוך, מקפצת מהמיטה בקלילות.
בזמן הליכתם לעבר חדר האוכל סיפר אירל לילדה מה שעומד לקרות
באותו היום. בהתחלה היא תחתום על מסמך בו יירשם שמה ויאשרו
לימודיה ולאחר מכן תולבש עליה גלימה שעל פי צבעה ייקבע תחום
האומנויות בהם היא שולטת ועל פי כך יותאמו לימודיה במערכת.
היום סעודתם הייתה בחדר הגדול בו סעדו כל התלמידים. הפעם גם
חברי המועצה סעדו בהיכל עם כולם. אירל הסביר שהם סועדים בחדר
הקטן רק כשמגיע תלמיד חדש. לאחר כמה דקות של מבטים מלוכסנים
לתוך הצלחות שניהם הודו שהם עצבניים מכדי לאכול, וכך נטשו את
הארוחה בבטן ריקה, אך עם חיוך על פניהם.
לאחר חציית מסדרונות ממושכים שנראה כי הם מסרבים להסתיים, הם
נכנסו לחדר שנראה כמו אודיטוריום שבמרכז בימתו עמדו שבעת חברי
המועצה ולא אדם אחד נוסף, כשלפניהם, על כסא, מונחת גלימה מבד
גס שחוטיו עבים וצבעו חום אפרורי וערמת ספרים. לאחר ברכת בוקר
טוב, החל הטקס.
"באיזה שם בחרת לך ילדתי" שאלה צ'רנה, מצפה לשמוע את השם שבחרה
הילדה.
"לא הצלחתי למצוא לי שם אבל חבריי מצאו אותו בשבילי. אותם
החברים השומעים ואינם מדברים, הם באו אליי  בחלומי ואמרו לי
ששמי האמיתי בלשון העתיקה הוא טריה"
"ובכן, טריה, זהו שמך מהיום ואילך ואם הזמן, ניתן יהיה לבדוק
אם צדקו חברייך", אמרה צ'רנה בקול משועשע למדיי. "ועתה אירל,
אנא, הגלימה" אמרה בפנותה לאירל.
אירל הניח את הגלימה על כתפיה עדינות של הילדה והנוכחים קפאו
בציפייה. כולם כאחד נדהמו למראה עיניהם. מכל מה שיכל לקרות קרה
הבלתי צפוי ביותר...
"היא ראתה את הדלת?" שאל אחד חברי המועצה.
"היא ראתה אותה כאילו לא הייתה מכושפת כלל", ענה אירל כשהוא
עדיין בוהה בגלימה.
טריה הפנתה את מבטה האבוד אל הגלימה וראתה שצבעה וצורתה אינם
השתנו כלל. זו עדיין הייתה אותה גלימה גסה אשר הונחה על
כתפיה.
"מה זה אומר?" שאלה, מבולבלת מהרעש הפתאומי סביבה. כל חברי
המועצה החלו מתווכחים ביניהם ואיתם גם אירל. תהייתה גדלה עוד
יותר כאשר שמעה קטעי צעקות "בלי אבל, היא ראתה את הדלת יפה
מאוד" קרא אירל.
"כולנו מרגישים זאת" אמר מישהו מהגברים.
"נכון מאוד! היא בעלת יכולת, מי יודע מתי נראה זאת" הרימה את
קולה צ'רנה.
לאחר כמה דקות שכחו הויכוחים כפי שהחלו.
"היא תישאר" אמרה צ'רנה. ואיש לא העז להתנגד לדבריה.