איש אפור אחד יצא פעם למסע.
בשעת בוקר מוקדמת - שהרי כל המסעות מתחילים בשעת בוקר מוקדמת -
הוא נפרד מאישתו האפורה, התבונן בילדיו האפורים הישנים, ליטף
את כלבו האפור ויצא.
האיש צעד בשביל הגישה הלבן, הגיע לשפת הכביש השחור ונעמד. הוא
הביט מסביבו, אל השכונה המנמנמת, הביט על השמיים המתבהרים ועל
הסימנים הראשונים של קרני השמש השחורות. לבסוף הסתובב ובהה
ארוכות בביתו.
"כן," חשב האיש "אין ספק שצריך. הרי בסופו של עסק זה מצב
העניינים יהיה אחרת לגמרי." ופנה האיש לדרכו כשבלבו השקט השמור
ללבבות אלה היודעים כי צודקים הם.
הרבה מאוד הלך האיש. ימים ולילות, עמקים וגבעות, חופים ושכונות
עבר באותה הנחישות. דבר לא הסיטו מדרכו. גמר אומר להמשיך
ולצעוד ללא לאות עד שימצא.
ואם פגש אותו זר בדרכו ושאל מה זאת יחפש, לשם מה צועד הוא
ברחבי העולם היה האיש משיב בזו הלשון: "מחפש אני דבר מה. אינני
יודע מהו והיכן הוא שוכן, אולם משוכנע אני כי הוא ישנו אי שם
ועלי למוצאו". ואותו הזר, ביושבו בשעת ערב עם משפחתו סביב
השולחן, היה מספר על האיש שנקרה בדרכו. היה מתאר באריכות את
בגדיו של אותו האיש, את נעליו הבלויות מהליכה ואת מראה שיערו.
ולעיתים, בנו הקטן של הזר, שאינו בקיא עדיין בהילכות העולם,
היה שואל "אבל אבא, מדוע זה הולך האיש ומחפש משהו שאינו מכיר?"
והאב, משנעשה למקור סמכות בכל הנוגע לאיש ולמסעו היה עונה
בגאווה "הלא תדע בני, כי אדם היוצא למסע ארוך סופו שימצא דבר
מה? ובנוסף עניין ידוע הוא, שמסעות חשובים יש לערוך ברגל,
בצעידה איטית, שמא תעלם מעיניך מטרת הנדודים".
ובבוקרו של יום אחד, הופיע בדרכו של האיש האפור פרח כחול.
האיש, צועד באיטיות כתמיד, לא הבחין בפרח הכחול והמשיך הלאה,
משאיר אותו מאחוריו.
ואולי קטן מדי היה הפרח, ואולי עיניו של האיש לא יכולות היו
לראות את הצבע החדש, ויתכן כי האיש היה מהורהר מדי ולא הבחין
בו.
ובסופו של דבר, אין הסיבה חשובה כלל. ימשיך האיש לצעוד כל
ימיו, מחפש דבר שאינו מסוגל לראות, בעוד משפחתו ושכניו יתעוררו
כל בוקר בשכונה הישנה, מקווים שיחזור אליהם במהרה.