אינני יודעת כמה זמן אני עמדתי שמה ובהיתי.
כמה זמן ישבתי על הספסל שמעבר לכביש ומבטי תקוע למולי לזוג
מאוהב.
ראיתי אותו גבוה וטמיר יפה כמו תמיד, שערו התנפנף ברוח, ידו
חובקת מטה משהו קטן שברירי כמעט, ידו חובקת אותה, זרועתו מסביב
לצווארה, היא מחייכת ומבטה למעלה, מביטה בו בהערצה גלויה על
טיב נפשו, הוא מביט בה במבט מוקסם משהו, עיניו בוהקות. הברק
הניצוץ שסימל אהבה ואושר, מופגן היה לאורך כל הרחוב.
הם לא ידעו שאני שמה בוהה, בוהה ומקנאה - רוצה להיות הוא, רוצה
להיות היא.
רוצה בעצם לא להיות אחת מהם, אלא רוצה שגם לי יהיה מישהו שאוכל
לבהות בו עם הניצוץ הזה שאיננו מרפה מזיכרוני.
לרגע הם נעצרו, היא סידרה לו את החולצה, החלה להתרומם על קצות
רגליה והוא התכופף לעברה הם התנשקו נשיקה קטנה ומלאת רגש- הרי
הרגש הורגש ופגע גם בי.
קינאתי.
נותרתי לשבת שמה ולבהות בהם שלובים וחבוקים צמודים צמודים עד
שהתרחקו ונעלמו משדה ראייתי.
אומנם הם הלכו, אך התמונה של האושר נשארה מודבקת בליבי.
בעודי יושבת על הספסל והם כבר נעלמו, רציתי לראות עוד זוג שמח
עם מין ניצוץ שכמו שהיה להם.
אבל אני ראיתי זוג, שבעיניהם יש שנאה - הוא כועס ומריר והיא
קטנה ועצובה.
מביטה למעלה, רוצה לחפש בעיני אהובה את הניצוץ שאבד - לבסוף,
הם נפרדים לדרכים שונות.
ואני מביטה בשני הגופים השונאים זה את זה , הפגועים זה מזה עד
שגם הם נעלמו....
... ואני, אני יושבת על הספסל מביטה לחפץ המוזהב שעל אצבעי
בוהה וחושבת.

-2004-