זה קרה בנסיעה תמימה לכאורה, ישבתי בנינוחות על הספסל המרופד,
וחלקתי שקית חטיף עם חברתי.
דיבורים, דיבורים, ולפתע עם פרץ צחוק- חלקיק אוכל לא רצוי נבלע
לקנה הנשימה. רציתי לקחת עוד שאיפה, אך ללא הצלחה. הקנה נסתם,
והחמצן אזל. ואז, ממש כמו בסרטים, אור בוהק סינוור את עיניי
ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי לראות את מותי-
אדם רגיל לחלוטין, לבוש בשחורים, שערו קצוץ, ועיניו שחורות כמו
פחם. רגליו ריחפו מעט מעל האדמה.
אז שוחחתי עמו קמעה.
הוא גילה לי שבעצם קוראים לו מותי במלעל,
ושהוא זה שבבליעת החלקיק חיבל.
שאלתי אותו "מה כבר עשיתי שנידונתי לפגוש בך?",
סיפר לי על חיים- איך בזמן האחרון מותי הרגיש שהוא משתלט לו על
התפקיד. הרי הם בכלל סיכמו על רוטציה. מותי החליט שהגיע הזמן
להתערב לחיים באמצע, וקבע שעכשיו אני שלו.
"הבמבה היא סתם תירוץ" סיפר בגאווה, "כי את לא עושה שום דבר
שמצדיק פרישה".
אחרי כמה דקות של שיחה סתמית, גיליתי שמדובר במוות תמים, אז
התחלתי לנסות להוציא ממנו רחמים- "נו בבקשה, תחזיר אותי לחיים!
יש לי כ"כ הרבה לעשות, להתנסות, לראות, לחוות- אל תגזול זאת
ממני רק בגלל תחרותיות טיפשית".
הוא התלבט ארוכות אם להחזיר אותי או לא, הרי אם יחזיר- ייפגע
כבודו.
אז זירזתי אותו קצת, ניגנתי לו על מיתרי המצפון.
ראיתי שהוא נוטה להסכים, וכבר סובבתי את גבי,
כשפתאום הרים ראשו ואמר-
"בתנאי שתחייכי".
בקשה מוזרה להפליא, אך בלי יותר מדי וויכוחים הסכמתי, וחזרתי
לגופי.
מצאתי את עצמי על רצפת האוטובוס, פניי רטובות ומעליי המולה.
התרוממתי בזהירות, מיצמצתי למיקוד המבט, שתיתי מעט מהמים
שהוגשו לי וחייכתי בהקלה.
ומאז, מחייכת אני ללא הרף, לכל מי שבא עמי במגע.
עם הזמן התרגלתי לחיוך, וכעת הוא לא רק כדי להימנע מלפגוש את
מותי, הוא בא הישר מליבי,
הוא אמיתי.