וכמו אדם, גם הוא ביצע חטא קדום. אבל היו ביניהם כמה הבדלים
עקרוניים.
הוא העלה הילוך והמשיך לנסוע בכיוון שבמשך שלוש שנים הוא קורא
לו "הביתה", אבל בשנתיים האחרונות הוא לא ממש התכוון לזה.
ראשית, אדם נגס מפרי עץ הדעת רק אחרי שחווה נגסה ממנו. אבל
בניגוד לסיפור המקראי, הוא היה זה שהחזיק את פרי הדעת. הוא זה
שידע, והיא זאת שרצתה את הידע.
היא ביקשה ממנו לספר לה.
היא רצתה לדעת איך הוא באמת מרגיש.
וגם לא היה בסיפור הזה נחש. אף אחד לא היה מאחורי הרצון שלה,
ואף אחד לא פיתה אותה, ובכלל- הכוונות שלה היו טהורות לגמרי.
הוא לקח פניה ימינה, ונכנס לכביש שבסופו היה רמזור ארוך. הוא
עצר, לפניו שבע מכוניות, וידע שגם בירוק הבא הוא לא יצליח
לעבור.
הוא פתח את הרדיו והשאיר את מה שהיה. גם ככה הוא לא באמת
הקשיב.


לא היה זה קול אלוהים שהתהלך בגן באותו יום, אלא משהו אחר. היה
משהו מוזר באוויר.
מהאווירות האלו, כשאנשים פתאום יודעים דברים שהם לא היו
אמורים.
הוא ישב על שרפרף אדום ונמוך במטבח, והסתכל עליה ממקום ישיבתו.

אולי הוא היה זה שהחזיק את הפרי, אבל היא הייתה העץ, והוא לא
היה צריך אף אלוהים שיגיד לו שאסור היה לו לגעת בה.
הכל היה כל כך ברור לו עוד מהרגע הראשון, כשהוא פגש אותה, חווה
בפני עצמה- לא הייתה שכמותה לפניה, ולא תהיה עוד אחת אחריה.
הוא היה יושב על שרפרף זה או אחר, מביט בה, מאוהב, נושא ברגשות
נחיתות קשים, שונא את עצמו על שלא היה מספיק טוב להיות בשבילה
יותר.


הוא עבר סוף סוף את הרמזור המעיק, והמשיך בדרכו. מחשבותיו היו
נטועות במקום אחר, והוא בכלל לא היה צריך אותם. הוא ידע את
הדרך בעל פה- עשר דקות נסיעה מוכרות היו כל שהפרידו בינו לבין
גן העדן.
במשך השנתיים שהכיר אותה בילה אצלה זמן רק בהרבה מהזמן שבילה
בביתו שלו.
הוא רצה כל הזמן להיות קרוב למלאך הזה שהוא הכיר, לנוכחות
האלוהיות היחידה שאי פעם הכיר.
והוא אהב אותה כל כך...
אבל הוא ציית לחוקים. פחד הגירוש בוער בו, שומר על ערנותו- פן
ייתפס בשוגג.
הם היו יושבים, לפעמים, בבית קפה כלשהו שהיא אהבה. טעמה בבתי
קפה היה משתנה מפעם לפעם, בתקווה לחידוש.
היא חיפשה לעצמה עזר כנגדה. מישהו שיענה על כל הדרישות- אדם
בפני עצמו. נצר הבריאה. והוא- הוא היה סתם אחד.
והוא קיבל על עצמו תפקיד פחות ממה שביקש בתוכי ליבו, ואף עשה
זאת בשמחה רבה. תפקיד זה- ידיד קרוב, איש סוד- אך בעל סודות
משל עצמו. ואת כל רחשי ליבו, שמר והסתיר.
ולמרות שאדם לא הצליח להסתיר את סודו מפני האלוהים יודע הכל-
הוא הצליח להסתיר את סודו שלו מפניה.


"אני רוצה לדעת את האמת" היא אמרה באותו ערב, וקולה התהלך בגן.

שהרי כמו אלוהים, שחיכה לווידוי של אדם וחווה לאחר שידע אודות
מעלליהם- כך גם היא- שאלה לאמת, לאחר שהייתה כבר ברורה לה.


הוא הרגיש מחנק לא ברור, חוסר יכולת לנשום. דמעות כילו את שדה
הראיה שלו ותחושה אבדה מרגליו. הוא עצר את מכוניתו בשולי הכביש
ויצא ממנה. ארבע דקות נסיעה עוד נותרו לו, והוא הרגיש שאין הוא
הולך להשלים אותם. לא הערב הזה לפחות.
וכך הוא עמד, לצד המכונית, ובכה. וכמו דמות תנכית נוספת, פחד
גם הוא להביט לאחור.
פחד להביט ולחזות בעולמו נחרב עליו.
אבל הוא הסתובב בכל זאת, ודמעותיו היו אלו שהפכוהו לנציב מלח.


"אני רוצה קצת זמן לבד" לא היו מילותיו של ה' כאשר גירש את אדם
וחווה מגן העדן, אך משמעותן הייתה זהה.


וכך עמד -קפוא- נציב מלח בעל כורחו- מגורש בשל חטא אהבתו, לצדי
הכביש- מרחק של שש דקות מגן עדן, וללא דרך חזרה.