שוכבת במיטה, מביטה לתקרה, עוברת דקה ועוד דקה, עוברת חצי שעה.
החדר מבולגן, בגדים פה בגדים שם. חושבת וחושבת על סתם.
אני ילדה בת 16 ו... לא דתייה, אוהבת בעיקר את המכשיר שנקרא
טלויזיה, לא מיוחדת - הצבעים האהובים עליי הם כחול ושחור, אני
בת יחידה, אני וההורים שלי גרים בדירה שכורה וזהו.
בטלויזיה שומעים על פיגוע פה, פיגוע שם, כאן הרוג, שם עוד 18,
אבל בסה"כ אנחנו מדינה רגילה.
השנה בבית-ספר יש לנו בגרויות ורק מהמילה בגרויות אפשר להבין
למה כולם פוחדים.
אז אני שוכבת על המיטה ומתבוננת בתקרה, עוברת עוד חצי שעה ואין
לי כבר על מה לחשוב, פתאום כל סרטי המתח והאימה הופכים
למציאות, רואים 5 דקות מהחדשות על הפיגוע ואתה מקבל סרט אימה
איכותי.
לא אמרתם לעצמכם די אני רוצה לחיות את החיים בלי לשמוע על
פיגועים? הרי אף אחד פה כבר לא מפחד, כולם אדישים, אז למה
עדיין צריך לחיות עם משהו שלא מפחדים ממנו?
בטח אתם חושבים - היא לא יודעת על מה היא מדברת, קודם היא
צריכה לחוות או לשמוע את הפיצוץ שיש באוטובוס או בכל מקום אחר
שאליו יכול להיכנס מחבל בקלות.
שוכבת במיטה, מביטה בתקרה, מסתכלת על שער של עיתון, במקרה הזה
עיתון "פנאי פלוס".
כל שבוע מפורסם אחר, השבוע זה בנחמין רוחאס. נער עוד מעט בן 19
לפי הכתבה. שואלים אותו בכתבה למה הם פחדו שנה שעברה להגיע
לארץ והוא ענה שהתקשורת מציגה רק את הדברים הרעים שקורים פה
בישראל וכשהוא הגיע לכאן, הוא ראה משהו שונה לגמרי. מדינה שמחה
מאוד שיודעת לבלות ולמלא אולמות בשביל ההופעות שלהם.
שוכבת במיטה ומביטה בתקרה, מתרוממת ומסתכלת על החדר. חדר יותר
מדי נורמאלי ומשעמם, שקט כי אין לי אח או אחות, כל הדברים
שנמצאים בו הם שלי.
אז זאת מי שאני ילדה רגילה בת 16 ש... אוהבת מאוד לחיות וכבר
לא רואה את ההבדל בין המציאות לדמיון.