שפתיה קרות ובשלות כגרגרי יער שזה עתה נקטפו לאחר הגשם הראשון.
היה זה הדבר הראשון שהבחנתי אצלה.
בכלל, היא תמיד נראתה לי מהבנות המושלמות האלה. 'הילדה הכי יפה
בגן', הייתי מכנה אותה. רציתי שיער כמו שלה, דקיק ושברירי
למראה ועם זאת גולש ברוך על כתפיה. אני זוכרת את היום בו היא
קצצה אותו. השיער הקצור לא פגם ביופיה, להיפך, הוא רק הדגיש
אותו. אבל מאז אותו יום היא נראתה שונה. עיניה הבוהקות נראו
כמאגר של כל הדמעות שבעולם. וכשאני מנסה להזכר בפעמים בהן
ראיתי אותה בוכה, אף תמונה לא עולה לראשי.
יום אחד ישבתי בחדרי וניגנתי בקלרינט שלי יצירה קצרה שמורי נתן
לי להתאמן עליה. היא הופיעה בפתח דלתי, מתבוננת, מרוכזת
במנגינה המורכבת שעלתה מהקלרינט. מעולם לא ידעתי מתי היא
תופיע. צעדיה היו כה חרישיים, אך בכל מקום בו נמצאה צלילים
נוגים נשמעו גם לאוזן בלתי קשובה. היה זה כאילו היא נמשכה
לחדרי כמו עכבר לנגינתו של החלילן מהמלין. לא פסקתי מלנגן,
והיא, כילדה חולמנית, התנועעה וריקדה בתנועות זורמות במרחב.
רציתי להצטרף אליה, אך משסיימתי לנגן היא נעצרה, ונעלמה כלא
הייתה.
אחרים יעידו כי היפיפיה בסגול בכלל היתה כלא היתה. הנשמעת
והבלתי נראית, חשבתי לעצמי. היום בו הפסקתי לראות אותה היה
היום בו מכרתי את הקלרינט שלי והתחלתי "לחיות", חברי אמרו.
בפעמים בהן שכבתי במיטתי ושמעתי את התקליטים הישנים שאורי הביא
לי, דמיינתי כיצב היא רוקדת יחד עמי. שתינו מסתחררות לנו בחדר
הקטן הזה, והיא, עם תנועותיה הגליות, חולפת כרוח על פני ומפזרת
את שיערי המתולתל לאור המנורה.
אך כשהתקליט נגמר, על שני צדיו, ודמותה נשארת בגדר זכרון צונן,
אני מבינה בכאב כי המוסיקה שייכת לא לי. |