אתמול בערב הלכתי, לראשונה בחיי, לשמוע קונצרט. לינור התקשרה
אלי שעה לפני ושאלה אם בא לי לבוא איתה כי חבר שלה לשעבר הזמין
אותה ולא בא לה ללכת לבד. ישבתי שם באולם הקטן ומצאתי את עצמי
נהנה מכל רגע. אבל כל זה לא כל-כך מעניין, מה שרציתי לספר לכם
זה על הסיפור שהיה לי עם הצ'לנית שהופיעה. בכניסה לאולם חילקו
דף A4 ובו כל מיני פרטים על הרביעייה שניגנה, על הישגיה ועל
התוכנית לאותו הערב. ניתחתי את השמות של הרביעייה בהומור היבש
המאפיין אותי, הכל כדי להעביר את הזמן- על הצ'לנית ששמה תמי
ווטרמן אמרתי שבאמצע הקונצרט היא תשפריץ מים על הקהל, מים
שהוחבאו בתוך הצ'לו, שוב אני גולש לפרטים לא מעניינים- פעם
הבאה תגידו משהו לפני שאני מתדרדר לתהום המעופשת. תמיד חשבתי
שיש משהו מאוד סקסי בבחורה שמנגנת בצ'לו, אני חושב שאני לא
היחיד שמרגיש כך. בכל אופן ניגש לעניין- במהלך הקונצרט התחלתי
להרהר בתמי (הצ'לנית) ובחיינו המשותפים בעתיד הלא כל-כך רחוק.
כמובן שדי מהר הבנתי ששמה האמיתי הוא תמר ואני שתמיד הייתה לי
חולשה לתמר נמסתי תוך שניה בעודי מדמיין את השלט שיתנוסס
בגאווה על דלת הכניסה של דירתנו הקטנה: "ברוכים הבאים לביתם של
אמנון ותמר", השלב הבא נראה צפוי יותר מהזכייה של שרון בבחירות
2001, לפני הילד הראשון נקנה לנו מגדיר צמחים ונחפש את השמות
הכי יפים לבן או לבת שמופיעים במגדיר וכך נהיה לנו משפחה של
פרחים מאושרים. אבל איך מתחילים? לאחר הרהורים קלים עליתי על
דרך המלך, אני אפרסם מודעה קטנה בבניין החוג למוסיקה "דרושה
צ'לנית צעירה לפרויקט מאתגר וחדשני, משכורת גבוהה וסיפוק
מקצועי מובטחים. לפרטים ...". בתקווה שעד מהרה יחלו לזרום
הטלפונים, כל קנדידטית תתקבל בברכת "שלום, אני אמנון ואת?"
רינה, דינה, אולגה, סבטלנה, ניקול, רחל, דניאל, גלי, מלי,
ואפילו שחר אחת אבל עדיין אין תמי ברשת. בערך שבוע אחרי שצלבתי
את המודעה ללוח שם בבניין המוסיקלי הגיעה השיחה המיוחלת ממקור
לא מזוהה, כיאה לאישתי הצנועה לעתיד:
- שלום, אני מתקשרת בקשר למודעה על הצ'לנית והפרויקט המיוחד
- אוהו, שלום! אני אמנון ואת?
- אני? אני תמי,  אתה יכול לספר לי קצת על הדבר הזה?
- תראי, (ליבי החל הולם בחוזקה למשמע השם המבוקש ובעודי מנסה
להסתיר את נשימותי הכבדות המשכתי) אני מעדיף לספר לך על זה
בארבע עיניים כי זה קצת סודי כרגע, בסדר?
- אה... תראה... אני לא ממש בטוחה
- חכי רגע, עוד לא אמרתי שניפגש, קודם אני צריך לדעת מספר
פרטים עליך, אם לא אכפת לך, על מנת שאני אדע שאת מתאימה
לתפקיד, אז אפשר לשאול?
- תשאל
- בת כמה את?
- 22.
- מאיפה?
ככה ניהלנו שיחה מדוטלת למדי שאני אחסוך ממכם את פרטיה
היבשושיים, בסופו של דבר קבענו להיפגש בבית קפה בערב שלמחרת.
כמה שאני התרגשתי לקראת הפגישה ביום למחרת, בקושי הצלחתי לתפקד
במשך היום, לא שהיה לי הרבה מה לעשות אבל בכל זאת. הערב הגיח
לפתע ואני כולי אחוז תזזית, מתקלח, מתגלח, בודק שהפיאות יהיו
באותו הגובה ותמיד מפקשש, אפטר-שייב, קצת ג'ל, דיאודורנט במנה
מדודה ולבסוף בגדים. החלטתי ללכת על המראה של הבחור המכובד,
איש עסקים לעתיד, מכנס מגוהץ ומחוטב, חולצת רלף לורן תכולה כהה
ונעליים של איש עסוק שאין לו זמן לרוץ או לקפץ. עדיין לא ידעתי
מה להגיד ואיך להסביר את כל העניין הזה של המודעה והפרויקט
הפיקטיבי אבל זה התברר כלא כל-כך חשוב שכן לא הספקתי אפילו
להגיע לקירבת בית הקפה והקונצרט הסתיים, היו המון מחיאות כפיים
ולאחר דקה או שתיים הרביעייה נכנסה שוב והכנר השני (החבר לשעבר
של לינור) הכריז "להדרן ננגן את שיר מרפסות של סשה ארגוב
בעיבוד של זה וזה לכך וכך". כל משך ההדרן ניסתי להתקרב לבית
הקפה אבל הייתי עסוק מדי בניסיונות לזהות את שיר המרפסות,
כשלתי. אחרי הקונצרט הלכתי עם לינור אל מאחורי הקלעים להגיד
שלום ותודה לחבר שלה לשעבר, שם זכיתי לראות את הצ'לנית מקרוב
ואנחת רווחה ענקית פרחה מלבי על כך שלא הספקתי להגיע לפגישה
באותו הערב.