עפ"י רעיון של רועי צהר
אני תוהה אם מי מכם פגש אי פעם אדם כמו אפרים, שידע לעשות רק
דבר אחד. אפרים ידע לעשות רק דבר אחד, ובאופן מושלם. הוא היה
מקיים מין טקס עתיק: הולך אל המים ברגליים פשוקות, מתנהל
בכבדות. כל צעד היה הצעד המגושם ביותר שראיתם. הוא היה הולך
עוד ועוד אל תוך המים, ואז נעמד, וחדל. אפרים היה עומד כך,
בתוך המים, ומבצע היטב משימה שמעולם לא הטילו עליו. הוא היה
מרים את ידיו באוויר כמו שבוי מוכנע, ואז במכה אחת או שתיים,
הופ! מפיל את ידיו אל תוך המים בזו אחר זו, חותך בגסות בשלוה
העדינה הזאת, ומוציא אותן כשבכל אחת מהן מפרפר דג.
רק את זה ידע אפרים לעשות. מיד לאחר מות הוריו, כשעוד היה צעיר
מאוד, החליטו הרשויות להעביר את אפרים למוסד מתאים. המטפלת
הטובה אמרה תמיד: "אפרים ילד טוב. אפרים אף פעם לא עושה
בעיות". אפרים ראה בזה איזושהי מחמאה, אבל בעולם המרושע של
מוסדות לילדים קשה לחיות ממחמאות כאלה לבדן, מה גם שאז, עדיין
לא ידע על הכוח הטמון בידיו. הילדים האחרים היו תמיד לועגים
לו. היו מרמים ומעליבים אותו בכל הזדמנות על מה שהוא, על איך
שהוא מתנהג. אפרים לא ידע איך להסתדר איתם, ובכל מקרה לא רצה
להיות כמותם. גם אם היה רוצה, לא היה מצליח.
הוא בקושי דיבר. רק לפעמים היה אומר מילים מנומסות כאלה,
שלימדו אותו המטפלות. הוא לא שיחק עם שאר הילדים כדורגל במגרש
הקטן, כי פעם אחת כשניסה לשחק, מיד דרשו ממנו לעמוד בין
הקורות. הוא לא הבין לגמרי את הכללים, אבל ידע שצריך לתפוס את
הכדור. זו הייתה חוויה מאוד מפחידה. אחר כך הרביצו לו הילדים,
כמו בהזדמנויות אחרות, אבל הוא ידע שהפעם הם צודקים. הקבוצה
הפסידה באשמתו. כשהתבגר, נשלח עם מעט ילדים אחרים לכפר נוער
חקלאי. באדישותו, נחסכה מאפרים ההרגשה המוזרה המלווה את רוב
האנשים בהתאקלמות למקום חדש. אפרים לא היה צריך להתאקלם, כי
ברור היה ממילא שלעולם לא יתאקלם בשום מקום. תמיד נראה כמו
אורח שאינו יודע מאין ולאן הוא הולך.
ואז הגיע אותו לילה. בלילה ההוא קרה דבר גדול, גדול מאוד עבור
אפרים. בשעת ערב מוקדמת התכנסו כמה חברים, והחליטו לנסות
ולפרוץ את הגדר המזרחית מאחורי הלול. הם רצו להתגנב לבריכת
הדגים של הישוב הסמוך, ולדוג כמה דגים לקומזיץ חגיגי שיערכו
מאוחר יותר. אפרים עבר במקרה ליד הלול בערב, כי שכח שם מחברת.
הוא היה די מסודר. תמיד כשגילה ששכח משהו, מיהר ומצא אותו מיד.
אפרים היה די מרוצה מכך, שתמיד מצא את חפציו. מאחורי הלול שמע
קולות מוזרים.
אפרים עבר את הלול, ודרך הפרצה בגדר ראה חבורת נערים ונערות
ליד בריכת הדגים, מבעירים מדורה קטנה. הם הבחינו בו, והגדול
שבהם התקרב לעברו. "מה אתה עושה כאן?" הוא שאל בקול מאיים.
אפרים פחד קצת, אבל כבר היה רגיל לאיומים ולאלימות. הוא אפילו
היה מחזיר לפעמים, בהצלחה מעטה. לולא מבנה גופו הרחב בודאי היו
מכים אותו יותר, אלא שאפרים נראה לפחות, חזק.
"אני רק ראיתי מדורה" ענה אפרים בשקט. הוא תמיד דיבר בשקט.
"ואני רק אביא לך תכף ראסיה, שתיקח אותך אל תוך הבריכה. מה רק
ראית? מי אמר לך שאנחנו פה?" הבחור התחמם. "לא, אף אחד".
בינתיים התקרבו אפרים והבחור הזה, שהיה קצת מבוגר יותר ואפרים
מעולם לא התעניין בשמו, אל המדורה. החברים התלחשו. "תשמע" אמר
הבחור ההוא, "אני ממש לא רוצה להסתבך ושום דבר כזה, אבל תדע
שאתה לא יכול לספר לאף אחד". מישהו בחבורה לחש משהו וכולם
צחקו. חוץ מאפרים, שלא שמע.
"הוא בסדר" אמרה אחת הבחורות שבחבורה. "זה רק אפרים, הוא לא
יעשה שום דבר". החברים החליפו כמה מילים והחליטו לתת לאפרים
להישאר. הוא הודה להם והתיישב ליד המדורה. "רגע אחד" אמר פתאום
בחור אחר. "כל אחד מאתנו דג לעצמו את הדגים. למה שאפרים לא
ינסה גם?". הם צחקו שוב. אפרים לא הבין כל כך ממה הם צוחקים,
אם כי היה ברור לו שזה קשור בו. הוא ענה במהירות: "בטח. אני
כבר הולך". "רגע אחד" שאל הבחור האחר, "אתה בכלל יודע לדוג?
דגת פעם?". אפרים נענע ראשו לשלילה. "אז מה אתה עושה? קח
רשת!". אפרים היה מעט נבוך, כי החברים שוב התבדחו ביניהם. הוא
לקח את הרשת וניגש אל הבריכה.
הוא נכנס למים בשתי רגליו, צועד בגמלוניות, דורך בצעדי פיל
ומתיז לכל עבר. מרחוק שמע את החבורה צוחקת. אפרים הכניס את
הרשת למים, אבל היא החליקה ושקעה. שוב היה נבוך. לפתע עבר דג
שמן ממש מול עיניו. אפרים חתך את האוויר בידו בתנועה מהירה,
והופ - צד את הדג המפרפר. הוא לא שם לב, אבל מפיו בקעה צווחת
התרגשות מוזרה, כמוה לא שמע ולא השמיע מעולם איש. אחד החברים
ניגש לבריכה לשמע הקול המוזר, ונדהם משראו עיניו. "הוא תופס
דגים! הוא תופס אותם בידיים! בואו, בואו מהר!". החברים ניגשו
לבריכה והביטו בהשתאות. "ואוו!" פסקה אחת הבחורות, "זה
מדהים!". אפרים המשיך במלאכתו, מרוכז ונלהב. בקושי שם לב
לחבורה שצפתה בו, מרותקת. הוא צד את הדגים במהירות, אחד בכל
יד, והשליך אותם על האדמה.
מאוחר יותר הפך אפרים לשיחת היום בכפר. כולם ידעו שאפרים צד
דגים. אמרו שהוא קוסם, שהוא זריז כמו שד. מאז אותו יום השתתף
אפרים בכל הקומזיצים הסודיים של החברים בכפר. הוא היה אורח
כבוד. בתחילת הערב צד דגים, ומאוחר יותר רק ישב לצד המדורה,
שותק. לא תמיד רצה אפילו לאכול מהשלל. סתם ישב שם, נהנה מהאש
ומהרוח המייבשים את גופו, שנרטב בבריכה. הוא היה ממצמץ בעיניו,
כשהעשן נכנס בהן, ולפעמים משתעל קצת, כנשם את האויר שהתערבב
בעשן המדורה, אבל לא יותר מזה. החבורה הייתה מצחקקת, הבנים היו
שותים בירה לפעמים, והיו כמה בחורות שהביאו גיטרה. כל זה לא
עניין את אפרים. בטח שלא ענינו אותו הזוגות שהסתודדו שם,
לפעמים, ליד הבריכה.
לטקס הסיום של אפרים לא הגיע אף קרוב או חבר, אבל אפרים הופתע
מאוד בסופו כשמנהל הכפר קרא לו לשיחה. "אפרים, אתה בחור טוב"
אמר, "אני מקווה שתסתדר מחוץ לכפר". עד כאן טוב ויפה, אך לפתע
המנהל הפך קצת יותר רציני, וקימט את מצחו הגבוה. "לפני כמה
חודשים הייתה פה איזו בחורה, עובדת סוציאלית. היא השאירה לי את
זה". הוא נתן לאפרים צרור מפתחות ופתק קטן עם כתובת. "מסתבר
שהייתה לך דודה זקנה בתל-אביב, שבכלל לא הכירה אותך. היא נפטרה
לא מזמן, ואתה קרוב המשפחה היחיד שלה. אלה מפתחות הדירה, וזו
הכתובת". המנהל מסר את הידיעה בצורה היבשה ביותר שניתן להעלות
על הדעת, אבל לאפרים לא היה אכפת. כל הסיפור נשמע לו מוזר.
"תודה רבה" הוא אמר, ולקח את המפתחות. "ו...אפרים" אמר המנהל,
כשאפרים כבר פנה ללכת, "תעשה לי טובה, קח את עצמך בידיים. חפש
איזו עבודה, תתחתן. אתה בחור טוב, אפרים". אפרים השיב במין
הבעה סתמית, ולעצמו חשב, כמה מוזר המנהל, ושאולי מאוחר יותר
יהרהר בדברים שאמר.
בתל-אביב תקפה את אפרים הרגשה משונה. הרעש והלכלוך היו חדשים
לו, והוא שם לב לכך. הוא הלך רחובות לאורך ולרוחב, מחפש את
הכתובת. אישה זקנה אחת ביקשה שיעזור לה להעביר את הסלים לצד
השני של הכביש, לא רחוק מהשוק. לאחר שסחב את הסלים, שאלה אותו
מה הוא מחפש. "כשהייתי בשוק, ראיתי אותך עובר שוב ושוב ברחובות
הקטנים, מתבלבל בסמטאות. לאיפה אתה צריך להגיע?". אפרים הראה
לה את הפתק, והיא כיוונה אותו אל פלורנטין.
מאוחר יותר באותו היום ישב אפרים בדירה הקטנה בפלורנטין וחשב.
בפעם הראשונה בחייו חשב על דברים כל כך מוזרים. היכן הוא נמצא,
מה הוא עושה, כיצד יתקיים כעת. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על
דברי המנהל. למחרת בבוקר, החליט, ימצא עבודה. ההחלטה הזאת
הפתיעה אותו מאוד. הוא ישאל את האיש המבוגר מהמכולת, למטה,
איפה יש עבודה. האיש המבוגר נראה כאדם חביב מאוד, והוא זה
שהסביר לאפרים איפה הדירה, ואף סיפר לו מעט על הדודה שנפטרה.
למחרת, אכן היה האיש נחמד, כפי שציפה אפרים. "תוכל לעבוד אצלי,
כבר הרבה זמן חיפשתי מישהו לשליחויות" חייך. אפרים הרוויח
למחייתו, כשהאיש המבוגר מרעיף עליו מתנות - פעם ירקות, פעם לחם
וחלב. אפרים לא היה זקוק כמעט לכלום.
בערב היה יושב מול הטלוויזיה וצופה שעות. הטלוויזיה מילאה את
עולמו. שני הערוצים סיפקו לו עניין ובידור, והוא למד מהם המון.
הוא עקב בסקרנות אחר עלילות אופרות הסבון, תוצאות משחקי
הכדורגל ותוכניות האירוח. הוא הכיר אנשים ומקומות. העולם הפך
מעניין יותר, והכל נצבע בצבעים מלאכותיים ומוזרים, אבל אז קרה
אסון. הטלוויזיה הפסיקה לשדר. רק ערבית ושלג נראו על המרקע.
אפרים לא ידע את נפשו מצער. הוא פנה לשכנים, אבל להם הייתה
טלוויזיה בכבלים.
למחרת, לאחר העבודה, הסכים האיש המבוגר מהמכולת לבדוק מה קרה.
"נראה לי שנצטרך לעלות לגג. משהו שם התקלקל" אמר. הם עלו את
הדרך הארוכה לגג, ושם ראה אפרים את הדבר המקסים, הנפלא ביותר
שראה מעולם. "בוא, בוא הנה, תן לי את המברג" קרא האיש המבוגר
מצדו השני של הגג, אבל אפרים, כמהופנט, לא ענה.
מולו ראה את בריכת הדגים הגדולה ביותר בעולם. הוא היה נפעם.
"מה קרה?" שאל האיש המבוגר. "מה זה?" שאל אפרים. "שם?" שאל
האיש, "זה הים, אפרים. לא היית אף פעם בים? לא יכול להיות. זה
הים, אפרים". "זה רחוק?" המשיך ושאל. "מה פתאום! אתה ממשיך
ברחוב שלנו, עוד חמש דקות, ואתה מגיע. זה הים, אפרים. לא היית
אף פעם בים? לא יכול להיות!".
אפרים מלמל משהו כמו "תודה, לא חשוב". האיש המבוגר לא הבין,
אבל אפרים רץ, וכבר ירד במדרגות, עבר את המכולת, ורץ, ורץ,
והנה הוא בבריכת הדגים הענקית הזאת, חוצה את החוף הבוצי, מגיע
אל המים, ונעמד בתוכם. הוא מניף את ידיו באוויר ומחכה.
כלום. שום דבר, אין שום רחש של דג. מאחור המולת העיר, אבל את
אפרים זה לא מטריד. הוא מחכה. עומד ומחכה. השמש כבר שקעה,
והעיר משתתקת לאט. נהיה קר. אפרים עוד מחכה. אחר כך יוכל ללכת
למכולת ולצלות את הדגים עם האיש המבוגר. השעות עוברות. אין פה
דגים. אין רחש. אין כלום. דממה. עמוק יותר, עמוק יותר אולי.
אפרים צועד עוד כמה מטרים. כלום. עוד כמה מטרים. הוא מחכה.
תכף, תכף יגיעו הדגים, ואז הופ, הופ הוא יצוד אותם, כמו פעם.
עוד מעט. עוד רגע, הנה הוא יצוד אותם ככה, הופ, הופ, כמו פעם. |