עמוק בתוך הרעש ברחוב,
מסתתרים אותם רגשות חבויים,
סיבי הבד
כבר אינם נושאים את ריח
גן העדן

והוא איננו.
לא עבר יום מאז,
מבלי להריח את אותה החולצה
ולהתפלא מחדש
כמה עוצמתיים
ומזכירים
ריחות הם,
וכמה מכאיבים.
כל כך מכאיבים
כשהריח יתמוגג,
והוא עושה דרכו
כל זכרון מוחשי ייעלם
ורק התקווה בלבי,
שלא אדעך איתו.
טבועה אני בתוכו
וריחו
ולבי לא נותן לו ללכת.
אותו ריח שגורם לי לזעוק אליו
מתוך החשכה
רק לקרוא בשמו בשקט,
והוא
איננו.
גשם וסערה מתחוללים בחוץ,
ובתוכי שקט של מדבר
שקט כה
מעיק
וריק...

דממת המוות.