כבר יומיים עברו.
כבר יומיים עברו ואותה התחושה שהייתה לה מהרגע הראשון שהביטה
בפניו לא השתנתה.

היא ידעה שהוא הולך לספר לה ולכל שאר האנשים שבאו לראותו סיפור
כואב, היא ידעה שהוא הולך להיות קצת שונה.
מה שהיא לא ידעה, לעומת זאת, זה שהוא הולך לגרום לה להרגיש
דברים שהיא מעולם לא הרגישה. הוא יגרום לה להזדהות איתו, לרצות
בטובתו, להרגיש את הכאב שלו, לשמוח בשמחתו, והוא גם יגרום לה
לבכות. לאו דווקא דמעות של עצב, אבל גם לא דמעות של שמחה.
היא בכתה כי היא רצתה שהכל יסתדר, שהוא יחזור למוטב, ושיהיה לו
יותר טוב מעכשיו. גם עכשיו טוב לו, אבל היא רוצה שיהיה לו הכי
טוב בעולם. מגיע לו. הוא גיבור. הוא לא לחם במלחמה וזכה באותות
הוקרה, הוא לא גילה תרופה לאיידס, הוא לא תרם איבר, אבל הוא
הציל חיי אדם. איזה אדם הוא הציל? את עצמו. הוא שרד את מה
שרבים לא הצליחו לשרוד, האמין בעצמו, והגיע להישגים ראויים
לשבח.
היא לא הורידה את עיניה הנוצצות מבכי ממנו אפילו לשבריר שניה,
עקבה אחרי כל מילה שאמר, כל תזוזה שעשה, כל חיוך שחייך.  
חמלה, הערצה, כבוד, צער, גאווה, תהייה, דאגה, חיבה, קירבה,
הזדהות. הרבה מילים רצות לה בראש כשהיא מנסה לתאר את מה שהוא
גרם לה להרגיש, אבל אף אחת מהן, ואפילו לא צירוף של כמה מהן,
מסוגלים לתאר את זה.

היא מרגישה בת מזל על כך שהוא שיתף אותה במחשבות שלו, ולמרות
שהוא עושה את זה כמעט כל שבוע למאות אנשים כמוה, היא מרגישה
מיוחדת.
אפילו עכשיו, אחרי יומיים, היא מוצאת את עצמה בוהה ברצפה
וחושבת עליו. מקווה שמצבו ישתפר, מקווה שיצליח להגשים את כל
חלומותיו לחייו החדשים. הוא נולד מחדש, כך הוא תיאר את זה.
היא אפילו מקנאה באנשים הקרובים אליו, שזוכים לבלות כל כך הרבה
זמן בקרבתו, ואפילו תורמים להשתפרות שלו.

וכשהיא מספרת עליו בהתרגשות סוחפת כולם שואלים אותה למה, היא
עצמה לא מבינה. היא גם לא מנסה להבין. זה אפילו מוזר שהוא גרם
לה להרגיש שרק הם שניהם נמצאים בחדר, וכל הסובבים אותם לא שם,
ושגלי הקול שעוברים ממנו אליה מלמדים אותה בדקות אחדות על כל
כולו, וכעת היא חלק ממנו. מה שבטוח, עכשיו הוא חלק ממנה.
היא אפילו יושבת מול המחשב וכותבת את זה, ועדיין לא מצליחה
לגמרי להעביר לדף את מה שהיא מרגישה.
יש שיחשבו שהיא מגזימה ושהיא מלודרמטית, אבל לה לא אכפת. היא
רק מאחלת לכולם שגם יכירו אותו, ושגם ירגישו כמוה, כי זאת
הרגשה שאין דומה לה.

היא מקווה שהוא ידע ויבין את מה שהיא מנסה להגיד פה, כי זה
חשוב לה.
כי הוא באמת ובתמים מצא מפתח לפינה קטנטנה בלב שלה שהיא לא
הכירה עד היום שפגשה אותו, והיא לא הייתה מחליפה את ההרגשה
הזאת בעד שום דבר בעולם.
תודה.



נכתב לכבוד יוני שריר, בנאדם מקסים לפני וגם אחרי.
24.11.04