מבצע "אולגה"  עדנה אפק  

עולים רבים עלו מן הים. הם עלו מן המחנות וממקומות אחרים
באירופה. גם אולגה עלתה כמותם. אישה כבת חמישים, שהתיצבה יום
אחד במשרדו של אבי. היא ומזוודתה, ואמרה ביידיש: "אני קרובת
משפחה של אשתך".
אבי אהב יצורים תועים, פעם הביא לנו גור כלבים שמישהו שנסע
עימו "טרמפ" במכוניתו אפסן בתרמילו וחיפש דרך להיפטר ממנו,
ובפעמים אחרות צבים וחתולים ואנשים ו"כל מיני צורות וצרות
משונות" - שכך היתה אימי מכנה אותם. הפעם הביא לנו את אולגה.

אימי, אישה נרגנת, תמיד מתרעמת וכועסת, הביטה באולגה בעין
צרידה, ואמרה ביידיש:
"הבת של מי את ?", אולגה ענתה מה שענתה. "ואיפה תגורי ?" -
שאלה אימי. "מה הפירוש ?", אמר אבא שלי - "היא תגור איתנו".
"אבל" התחילה אמא שלי לאמר - והיא רצתה לאמר שיש לנו רק שני
חדרים ושבחדר השלישי גר גבר אלמן עם בנו הצעיר, ושזה פשוט בלתי
אפשרי, כאשר עיניה של אולגה נדלקו - "אלמן", והיא אמרה: "אלמן
? !" "גם אני אלמנה". אמרה אולגה ולפחות עשרים שנה נשלו מגופה
ופניה.
בזה נחתם דינה של אולגה. אימי שנאה כל רמז שקשור בדרך כל שהיא
ולו גם העקיפה ביותר במין וביחס לגברים - והיא אמרה בעברית
שאולגה לא ידעה עדיין ובהתזת המילים מבין שיניה החשוקות: "היא
לא תוכל להישאר כאן, זה לא יכול להיות. היא תהפוך לנו את הבית
לבית זונות." ואז להפתעתי, אבי שעשה כמעט תמיד כל מה שאמא שלי
היתה אומרת לו לעשות, הטיל ווטו, "היא נשארת" - הוא אמר.
"נשארת ודי, את יודעת מה שהאשה הזאת עברה", הוא אמר. "נסתדר."
ואולגה נשארה אצלנו, שבוע, שבועיים, שלושה, ואולגה שמנה ויפתה,
והייתה עושה ימים ואולי גם לילות בחדרו של שכנינו האלמן. אימי
הסתובבה בבית בפנים של שנה שחורה, עד שיום אחד זה התפוצץ.
אינני יודעת מה היא בדיוק אמרה לאולגה, אבל אולגה לקחה את
מזוודתה ונעלמה. ועם העלמה אסרה עלינו אמא שלי, ועל אבי
במיוחד, להזכיר את שמה של "הפצקוצבה" בביתנו.
שנים עברו וסיפור אולגה נשכח. עד שיום אחד כאשר הייתי כבת חמש
עשרה, ואבי כבר ז"לה שנים אחדות, צלצל הטלפון בביתנו: "אפשר
לדבר עם ציפורקה ?" שאל אותי קול נשי מבוגר. "היא איננה,
בעבודה", עניתי. "מתי תבוא ?" הקשה הקןל. "בערך בשתיים",
עניתי. "טוב, אז אני אבוא אליכם בערך בשבע הערב, תגידי לאמא,
שדודה אולגה התקשרה ואמרה שתבוא אליכם."
אני, ששכחתי לחלוטין את סיפור אולגה, שמחתי מאד לשמוע שיש לנו
קרובת משפחה שלא הכרתי ואמרתי, "אמא בוודאי תשמח מאד."
כששבה אימי מהעבודה באותו יום, מיוזעת וגדולה כמו תמיד, בתי
שחיה השעירים מדיפים ריח כבד, קיבלתי אותה בתרועת הבשורה.
"צלצלה קרובה שלך, אולגה, ואמרה שהיא תבוא לבקר אותנו הערב."
פניה של אימי סמקו והזעם טיפס מסנטרה אל תוך עיניה. "אולגה",
היא צרחה, "אולגה, הקורבה הזאת, ואת הזמנת אותה אלינו, את
יודעת מי זאת אולגה, ומה היא עשתה לנו ?" ומזעם נורא עברה אימי
ליבבה מתמשכת. "מה עשית לנו ?", היא אמרה. "מה עשית ?"
לאחר שעות אחדות הצלחתי למזלג מפיה של אימי מספר פרטים על
אולגה שתאמו באופן כללי את אלו שסיפרתי לכם.  "טוב, אז מה
עושים כעת ?" שאלתי. "עושים חושך", אמרה אמא שלי בפסקנות.
באותו ערב כיבינו את כל האורות וישבנו בבית בחשיכה מוחלטת.
בדיוק בשעה שבע נשמע צלצול בדלת ואחריו שורה של נקישות רמו
ולאחריהן קול צעדים מתרחק. כמחצית השעה לאחר מכן צלצל הטלפון.
"שלא תעני", סננה אמא שלי. לא עניתי. "אם ניתן לה להיכנס לא
נוכל להיפטר ממנה לעולם", אמרה אמא שלי שאמרה דברים דומים כאשר
דודתי, אחותה, ביקשה לשכן אצלנו את בתה למספר חודשים.
בשעה עשר שוב נשמעו הצלצולים. דחופים, נועזים, חצופים,
זנותיים. "את רואה", לחשה אימי באוזני, "היא לא מוותרת, חסרת
בושה שכמותה." זמן קצר אחר-כך, שוב צלצל הטלפון, עד שפסק.
"מבצע אולגה", אמרתי. "מבצע אולגה". והרגשתי גדולה וחשובה
וחכמה, ושותפה לחוכמתה של אמא שלי.
לא ראיתי את דודה אולגה, לא אז ולא מאז. ואינני יודעת אם היא
חיה או מתה, אם נשאה לאלמן שהיה דר עמנו בדירה, ממנה עקרנו זמן
קצר אחר עזיבתה החפוזה של דודה אולגה, או לאלמן אחר.אני רק
יודעת שאמא שלי פסקה חגיגית שמבצע אולגה הוכתר בהצלחה ושאני,
הקטנה, תרמתי רבות להצלחתו.