ישבתי על פסגתנו,
חיכיתי לך
ולזריחה שתאיר
אותנו באור פורץ ומרגש.
אך לא באת.
את השמש שהחלה כבר לעלות
מעצמה,
כיסית בשמיכת הכוכבים
בפנים אדישות ולב שהפנה
גבו.

דמעותיי צרבו עמוק,
עד שכוחי כלה ונעלם.
הכוח להילחם למעננו,
אין הוא עוד. כי אין הוא בך.
אין אנו עוד.

לא זכיתי לחבוק חיבוקך,
לא זכית ללמוד שפתיי.
זכיתי בכמוסות חודרות של כאב,
זכית בשגרה שאת כה מפחדת שתשנה פניה,
ובידיד.

וכששפתיי מרטיבות עצמן במחשבה עלייך,
ועיניי בורקות את הרגש שפעם ידעת בי.
כל שנשאר לי לומר,

הוא שיכולנו להיות.