ואני אבוא אלייך ואתה תשאל "השתזפת"? ואני אענה "כן, קצת" ואתה
תגיד לי
"יפה לך האדום הזה בלחיים".
ככה תהיה הפגישה שלנו אחרי פסק-הזמן הזה שקבעת.
וניסיתי לכתוב משהו שמח, באמת שניסיתי. לא יוצא לי.
אני מתה לשמוע את הצחוק שלך ולחכות לך בכניסה לבית על המדרגות
ולנחש שכל אוטו שמגיע הוא שלך. עד שבאמת האוטו שלך מגיע ונעצר
ואתה יוצא מהאוטו לאחר השתהות קלה, שבה בטח חיפשת את התיק שלך
ואולי הצצת במבט חטוף במראה. ואחר אתה יוצא, נועל את האוטו
ושומעים את הרעש שעושה הנעילה המרכזית. ואז, תוך כדי הליכה אתה
שם את התיק על הכתף באלכסון ומסדר את השיער בשתי הידיים ואתה
כבר מגיע למדרגות ומישיר מבט אליי ומחייך. ואתה ממשיך ללכת
בהליכה האיטית שלך ואומר שלום ונותן לי נשיקה.
ככה הייתה הפגישה האחרונה שלנו.
ומה יכולתי להגיד. הסכמתי לכל מה שאמרת. לפחות זה מה שאמרתי
לך. ובעצם, כמה כבר יכולתי להתנגד. וכמה זה היה עוזר לי.
והתקשרתי אלייך, וידעתי שלא תענה. ובא לי  לכעוס אבל אני לא
יכולה.
ולמה תמיד אני חייבת להכאיב לעצמי עם הכתיבה הזאת?. אני לא
מבינה. למה לפתוח את הפצע המדמם הזה ולא לתת לו להפסיק לדמם,
לפחות לא היום. למה?
אני יודעת שלא ענית כי לא רצית לשמוע את הקול שלי. ואולי גם
עכשיו אתה לא רוצה. אבל אני מאוד רוצה לשמוע את שלך. ועוד
המשכתי ואמרתי "ואני יודעת שזה ממש פתאטי כי אני מקריאה את
הדברים האלה מדף כתוב ואני יודעת שזה ממש לא מעניין אותך אבל
יש לי דמעות עכשיו בעיניים". ניתוק וממש בא לי להקיא.
הפעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי מחנק איום בגרון ולא ידעתי מה
לעשות הייתה כשדיברתי איתך בטלפון, כשהייתה לי הפסקה מהעבודה,
ואמרת את מה שאמרת.