רוצה פשוט למות
זו תהייה צעקתי לעולם
פשוט להיעלם מכאן
כבר שנתיים היא כמו רוח רפאים
מתה מבפנים
ריקה חסרת כל
מלאה בכאב-הזיכרון
חיה אותו יום יום
שעה שעה
דקה דקה
כל שנייה, אין רגע לנשימה
כבר שנתיים האוויר נכנס ויוצא
והיא כבוייה
מנסה לחיות, לחייך אל העולם
אך הוא כל פעם צוחק עליה מחדש
כי בדיוק שהיה לה נדמה שאולי הסיוט יסתיים
והיא תוכל להתגבר
החושך שלה הופיע מולה
ושוב כמו אז הכל ממנה נלקח
האור, החיוך התמימות
הרצון לחיים
הלא היא כבר שנתים כמו מתה בין החיים
מה כבר לה נותר
חוץ מזיכרון אחד
שהיא חיה אותו כל יום מחדש
זיכרון אחד שלקח איתו הכל
והשאיר ילדה אישה
קטנה גדולה
לדמם כך מול החיים
והם עליה צוחקים...
והיא רק עומדת בוכייה ובפיה שאלה אחת...
למה???