פופיקון מחריבון
את שערי השומרון
כמו ילד רץ בין הבתים
שובר דלתות ורהיטים
דורך את נשקו לכיוון המוח
דורך חזק חזק - בכל הכוח
מרסק בדריכה, על סף מחיצה
כל מחיצה, שכבר לא נחוצה
מרטש פצצה מתקתקת
(גם ילדה היא מסוכנת)
לכן לנטרל, את הברזל ללבן
להתכונן לקרב, שאולי ויכאב
למרוח צבעים מכהים, על הבגדים - על הפנים כדי שלא יירו (ואם
יראו, לפחות ירתעו). להפריד - בין העולם, שנמצא דקותיים מצומת
שדבש ניגר בה, להעיד - על כולם, שיחדלו מהפקודות לאונסה. כי זה
נורא קשה - כל ערב להתמרק, אחר כך להתפרק, אולי להתפוקק. זה
נורא קשה לגשת אל המושגת ממילא, לגעת בה ללא חמלה. זה לא פשוט
כך לנצל, כל גרגיר של אי וודאות - לאמלל, כי מותר לי לאנוס, כי
הרי היא היא גרמה לי לכעוס: היא קרעה את בניי, אז מותר לי
לקרוע את פנייה, היא פגעה בבנותיי, אז אמרר את שארית ימיה. וכך
ממשיך לו הטנגו המעוות, מחכים להתעורר מסרט מייחלים לצעקת
ה"קאט". אך הצעקה משתתקת, את ריקוד המוות מאלצת: להמשיך ולחוג,
כמו שיכור, כמו מלך עוג.
וסחבק שוב יחריב, יעורר מדון וריב, ואז ישאלו הצדקנים: "הלו,
הלו מה אתם עושים?" "אונסים כבקשתכם", כך נאמר, אבל אז הם
יאמרו - "לא כך הוגדר". יוציאו את האונס מחוץ לכללי הברדק,
ואותנו יזרקו כעטיפת ממתק.
אז אל תגידו לי שהייתי אמור לדעת שלאנוס זה לא טוב, כי אתם כל
הזמן מילמלתם" נו-אז-מה-זה-קצת-מכאוב?", אתם ראיתם אותי חוזר
מכוסה בדם, ואולי בארוחות שישי ציקצקתם בלשונכם ואמרתם "איזה
עולם" - השתיקה שלכם משולה לאונס שני, כי אם היום זה מחריד -
והאתמול הולך וחוזר לעתיד, אז הרי השתיקה שלכם היא הכרית שלי,
כשאני חוזר לחדרי, מיטתי ושנתי. שינה עמוקה, שינה מתוקה, ללא
מועקה: רק אותה ילדה, עומדת ומחכה שאבוא ואגאל אותה...

אוהבים דם (מי לא?)
אוהבים אונס? (ברור שלא?)
אז למה כשיש תאונה אנחנו מאיטים, מביטים
למה את אודותיה של נערה מסכנה בעיתון לוגמים |