היום קמתי מאוחר, חשבתי שיהיה יום רגיל ככל הימים האחרים
בחיי.
אבל לא, מוזר לא? אני לא ציפיתי לתפנית מוזרה, אבל אתם כן,
ובכן צדקתם.
היום עשיתי משהו נחמד, זה לא כאילו שאני לא עושה דברים נחמדים
אלא שהפעם
אני באמת שונא את עצמי בגלל שעשיתי את המעשה הנחמד הזה,
לא כאילו שעזרתי לזקנה לחצות את הכביש והיא נדרסה בכביש אחר,
לא...
היום פשוט עשיתי שטות, עזרתי לידיד ועזרתי לידידה, עזרתי
לאנשים, עזרתי לידידים שלי,

אז למה צצה שנאה עצמית? למה כואב לי בפנים רק לחשוב על זה
שעזרתי?
בעוד כמה שבועות עזרתי תעלם ולא יזדקקו לה עוד, אני ועזרתי
נשכח.
אבל הכאב ישאר, השנאה העצמית תצטבר, הקולות בפנים ימשיכו
לצעוק.
ואני? אמשיך להשכח, אמשיך לעזור, אמשיך...

קול בפנים צוחק, מגחך, הוא יודע מה הוא עושה התרסתי בעצמי,
צוחק עליי, מגחך על המצב שלי
שוב אני נחלץ לעזרת ידידי, אותו עניין, פתרון שונה, פתרון נוסף
מצדי...
הקולות בפנים צוחקים עכשיו כולם, מגחכים כולם, כולם פרט לאחד,
אחד חושב הלאה, מה עוד יכול לקרות היום?
מה עוד יכול להשתבש? מה עוד יכול לפגוע בי? מי עוד יכול לנצל
אותי? עוד איזה שטויות אני יכול לעשות?

לעיתים אני צריך להשיל את מעטה הנחמדות, לעיתים אני צריך
להפסיק לעזור? להשתנות?
אם רק הייתי יכול, הקולות יודעים, אנשים פוגעים, אנשים מנצלים,
זה חלק מהחיים?
אז למה צצה שנאה עצמית? למה כואב לי בפנים רק לחשוב על זה
שעזרתי?