"זה יכול לקרות לכל אחד"
אני משננת לעצמי בזמן שאני מורחת את שכבת המייק אפ האחרונה על
הפנים שלי.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
אני אומרת בזמן שבחוץ טמפרטורה של 30 מעלות ואני יוצאת עם
חולצה עם צווארון ושרוולים ארוכים... בשביל להסתיר.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
אני חושבת בזמן שאני שמה קרח במקומות הכואבים ומורחת יוד על
הפצעים.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
אני מהרהרת בזמן שעושים לי צילומי רנטגן... ביד, ברגל, בקרסול,
בצלעות, באגן.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
אני משננת בעודי שוכבת במיטה בבית החולים, מרגישה כמו בובה
שפירקו אותה וחיברו אותה מחדש.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
מחשבה אחרונה עוברת במוחי, כשהנשמה כבר עזבה את גופי.
והגופה שלי עטופה בתכריכים לבנים מורדת אל לב האדמה.

"זה יכול לקרות לכל אחד"
הוא יושב על המיטה בבית הכלא האפור וקורא את השורה האחרונה
שבמכתב שלה

"זה יכול לקרות לכל אחד" הוא חוזר על המשפט וממלמל לעצמו
"טיפשה..."