אדם ניגש אל מוכרת לא מוכרת.
המוכרת ודאי היתה מוכרת, אלמלא המילה מוכרת היתה נכתבת בצורה
תחבירית זהה.
המוכרת גם בקלות יכלה להיות 'לא שוטרת' או 'לא תופרת' או 'לא
אחרת' בשיבוש קל של אותיות.
אבל, לטעמי, אין לה מה להצטער, למוכרת, שהיתה קרובה-קרובה
להיות 'מכוערת' עם עין תותבת או 'מופקרת' עם פה שנוטה ימינה
וקוף שנדחף, אבל היא לא.  בינתיים.

בכל-מקרה, אותו אדם ניגש אל אותה מוכרת מאחור ותופף קלות על
כתפה, כדי שתסתובב.
היא לא מסתובבת.  
היא לא מסתובבת כיוון שהאדם המתופף אינו מוכר, מה שהופך אותו
בעצם לזר.  והיא עם זרים, לא מסתובבת.
הזר, שהיה ממש לפני שנייה סתם אדם, לא מרפה וממשיך במגע קטוע
בכתפה, אך התפיפה הופכת כעת לטפיחה.
הפעם המוכרת מסתובבת.  מדוע? כאבים בכתף.
באותו הרגע, מטעמי נוחות בלבד, בחרה המוכרת להבחין בין
'להסתובב אל' לבין 'להסתובב עם' והסתובבה אל.  ממש כשם שהסופר
יכול היה להשמיט את המילה 'לא' בשורה הראשונה, אלא שאז המוכרת
היתה מוכרת והאדם היה מוכר וכבר לא זר. מטעמי נוחות.

אבל אז לא היה סיפור, לכן המצב הוא כזה שהמוכרת לא מוכרת ולא
נעליים.
'איך אפשר לעזור?', היא שואלת.
'האם תהי מעונינת לתרום סכום כסף מסוים לאלש"מ?', הוא שואל.
'אלש"מ?', היא שואלת.
'אלש"מ' הוא עונה.
'מה מסמלות ראשי התיבות?' היא שואלת.
'אין לי שמץ של מושג' הוא עונה
'אבל אני יכול לבדוק...'
'תבדוק, תבדוק' היא אומרת.
הוא חוזר אחרי דקה, 'אגודה לילדים שנולדים', הוא מבשר,
'לאחרונה נוצר מצב שבני-זוג אינם מביאים ילדים לעולם כיוון
שהעולם הפך להיות קר ואכזר ומנוכר.  אלש"מ עוזר לילדים בצעדיהם
הראשונים.'
'נשמע חשוב', היא אומרת, 'אני אתרום 10 שקלים'.
'הו, תבורכי, תודה. תודה רבה', הוא עונה, 'אגב, מה בדיוק את
מוכרת? אם אפשר לשאול...'
'אני? אני...אני לא זוכרת...אולי אם אני אקבל זין...'.

שיחה קצרה ו-10 שקלים, הם שמשיבים לזר את התואר הנכסף 'אדם'
בחזרה והם שהופכים את המוכרת למוכרת שרוצה זין.
האדם נותן למוכרת את מבוקשה ומגלה שהיא מוכרת את גופה בעבור
אותיות.
'זו לא העבודה הכי טובה בעולם', היא אומרת, 'אבל היא די
משתלמת. עד היום אספתי לי משהו כמו 4 אותיות שפחות או יותר
מסדרות אותי בחיים.  יש לי שין מהירקן ממול, ככה שאני כעת
שוכרת דירה מרוהטת בצפון ת"א, שמשמשת לי גם כסטודיו לפיסול, כי
הרי אני גם מאד מוכשרת. זה שתיים באחד.
יש לי צדיקים שמתפללים בשבילי מהפעם ההיא שברוך מהמכולת רצה
שאני ארד לו.
תוסיף לזה את הזין שלך, ותקבל בחורה שדי הסתדרה בחיים.
אה כן, ויש לי גם ה', אבל בשמיים.'
'תשמעי, אני חייב לומר לך, כל-הכבוד. באמת.' הוא אומר, עם כל
הכבוד.  באמת.  'יש לי רק שאלה אחת, זה חוקי כל הסיפור הזה?'.
הוא שואל.
'בוא נגיד, שאני מקווה שלא יכנסו לפה כמה מ'מים כחולים, כי אז
אני אהיה די ממורמרת.' היא עונה.
'הבנתי, אז מה התוכניות הלאה? יש איזה אות שככה קורצת לך?' הוא
שואל.
'אז ככה, יש את ה-ב' שזה בית, ממש יפה אגב, ראיתי בתמונות, ויש
את ה-ד' שזוהי דלת שפותחת את הכל.  וזהו, מי צריך יותר מזה?'.
'אף אחד'.
'יש לי.'

עכשיו, מה שאותי מעניין, זה עוד כמה זמן אני יכול להמשיך את
הסיפור הזה.
כלומר - כמה עמודים...הרי ממתי סיפור נמדד בזמן?  מעולם לא
שמעתי על סופר שהוציא ספר בן 4 שעות.
אולי זה רעיון טוב בעצם, למספר את העמודים בדקות...טוב די.