אתמול הבנתי משהוא חשוב:
החיים שלי הם דבר די כאוב.
אין אהבה אין על מה לשמוח,
אין חברים, אין אפילו מוח
אין כסף, אין שום תקוות,
אין אופי אך
יש מלא אכזבות.
למרות הכל(אני לא מבין איך)
אני קם בבוקר ועוד מחייך,
כאילו כלום לא קרה,
כאילו כלום לא חשוב,
רק בשביל לראות איך אני מתאכזב, שוב.
אז גם אם מישהוא יקרא
את הפזמון ה"קצר",
הוא בחיים לא יבין את ליבי שנשבר.
אם יש תאום בעולם או בזמן,
שלי בטח התאבד כבר מזמן.
(ולמטה למטה ממש בתחתית
                         הכי חשוב גם אין חשמלית.)