האבק האפיר על ארגזי הקרטון הנערמים על רציף הבטון הנמוך,
המטונף. סיימנו לפרוק כמעט את כולם מן המחסן. נותר רק להעביר
אותם אל ארגז המשאית. נכנסתי, מושחר ידיים, דביק במדי האל"ף
המוכתמים שלי, אל המשרד שעל משקופו צבעה יד גסה באדום: "מ.ק.
דוד". הפקיד המטורף למחצה שצרח עלי קודם לכן, אזרח מבוגר, חיפש
עדיין את החשבונית, המספר הכחול שעל זרועו הרועדת מבזיק מדי
פעם כשמשך בפראות והפך בתוכנן של מגירות. מן העליונה שבהן, זו
בה אכסן את חפציו האישיים כנראה, ניבטו אלי גלולות ומשחות. הוא
הבחין בי.
"אז שתסע בחזרה למקום מאיפה באת! אין קבלה לא קונים שק"מ.
לך!"
האיש העומד מאחורי בתור התקדם, לתפוס את מקומי. "יום אחד מישהו
יכניס לו אגרוף", ניחם אותי.
הסתובבתי ויצאתי. אבי ומומו קמו מרבצם שליד תא הנהג הפתוח.
"לא מצא קופי של החשבונית, חמודי?"
"לא."
"טוב", החליט אבי, "אנחנו נוסעים להביא אותה. אתה מוצמד
לארגזים, יש מבין?"
"כן, תשמור עליהם טוב", זרק מומו את הסיגריה, "אנחנו חוזרים
בשתיים."
"אנחנו חוזרים בחמש. מה קרה לך, מומו? טר"ש הלחיץ אותך? אתה
יוצא היום הביתה, טר"שי?"
"אל תדאג, נצ'פר אותך. נחזור נביא לך איזה כוסית שתפתח לך
ת'בתולים."
"רק תזהר שלא יתפוצץ עליה איזה חצ'קון. תביא לה מאחורה,
בשועה."
הם נכנסו אל המשאית והסתלקו.
ירדתי ממשטח הבטון ושוטטתי. כמה חיילות שמנות ישבו על מדרגות
השקמית וניהלו שיחה צעקנית. נהג חלף בחריקת בלמים ברנו 4 של
הבוס שלו, זרועו העטויה גופית פלאנל ארוכת שרוולים ומעליה
חולצה חפותה מדלדלת מחוץ לחלון המכונית. השקמית היתה סגורה. לא
היה מה לעשות. יצאתי מן הבסיס אל הרחוב שבחוץ. פניתי ועליתי
בצעד מדוד לאורך חומת האבן הנמוכה, ברחוב העולה ומתעקל אל
הכרמל. דוכן מכירת הפרחים שליד השער היה פתוח. היו זרים בעשרים
שקלים וזרים בעשרה. קניתי זר של עשרה שקלים ונכנסתי פנימה.
הקבר היה קרוב לשביל הראשי היוצא מן השער. מצאתי אותו בקלות,
למרות מספר השנים שחלפו, שאז, בעיני הנער שהייתי, נדמו בעיני
כזמן רב כל-כך. אני מתמצא לא רע, כשצריך. התרתי את הסרט הקושר
את הזר ופיזרתי את הפרחים על המצבה, אשר למגעה נראו ככומשים
באחת. אחר-כך עמדתי סתם. הים השמנוני בהק אל השמים הכסופים
וביניהם הכתה השמש בצוהב מדהה, מלהיט עיניים, את הכל. התאריך
החקוק על המצבה העיד כי הוא לא זכה לראות את יומה הראשון של
שנת אלף תשע מאות ושמונים. לא שיש לכך חשיבות. שהיה בן מעט
פחות מגילי, מגילי אז, בהקברו. לא שיש גם לכך חשיבות.
כמה שבועות קודם למותו, עוד בתחילת הטירונות, אושפז בשל איזשהו
זיהום בכף הרגל. באנו לבקר אותו בבית-החולים. הוא היה קרוב
משפחה רחוק במקצת, אבל בית החולים היה קרוב וגם השירות הצבאי
שלנו, של אחי הגדול ושלי. הבאתי לו ספר לקרוא, שלא יהיה לו
משעמם בבית החולים. מדע בדיוני. הייתי בן ארבע עשרה. הוא שכב
על המיטה, חבוש רגל, שזוף ומחויך יותר מכפי שאיש מאתנו זכר
אותו אי-פעם קודם לכן. משכנע את כולנו שהרחיק כברת-דרך ראויה
מן הנער הכפוף, בעל הלשון החדה מדי, שהיה משתתף בתחרויות
מתימטיקה. התבדחנו קצת על חשבון הצבא, הוא כמי שכבר יודע
ואנחנו מתוך בורות מתידדת. באחת המיטות האחרות שבחדר זקף את
ראשו זקן אחד שאושפז שם ונזף בנו על הדברים שאמרנו. הוא היה
בגולני ושם הכי קשה. תתביישו לכם. השתתקנו וסיימנו את הביקור.
אל הלוויה עצמה אחרנו להגיע. כשנמצא בבוקר ירוי מרובהו שלו היו
כל המעורבים בדבר מהירים מאד שלא להלין את המת. להורים לא
שינתה החקירה, שתהיה או לא תהיה, דבר. עד שהסתיימו שיחות
הטלפון השקטות בין כל בני המשפחה והמכרים כבר היתה שעת צהריים.
אני הייתי צריך לחזור מבית הספר. אבי היה צריך לחזור מהעבודה.
ואז הרי היינו צריכים כולנו להתלבש ולנסוע רחוק ועד שהגענו כבר
היו כולם פוסעים בצעד כבד החוצה משער בית הקברות,
מחליקים-עוקפים את מבטו של דוד משה עד שזה בחר ליפול דווקא על
עיני.
לאזכרות כן הגענו. קבוצת האבלים הקטנה והשותקת. הקשיש המרופט
למראה העומד-אורב בצד, ספר תהילים בידו והבעת כבוד ענוותנית
כוזבת על פניו, שניסה להשתחל אל בינינו עד שגורש, לאו דווקא
בנימוס. רעש מסור הדיסק בו סתתו מצבה לידינו מבליע לסירוגין את
קולו של דוד משה המפטיר בשאט-נפש מר את הארמית שאינה אומרת דבר
לאיש.
השקמית היתה עדיין סגורה כשחזרתי. ליד המחסן כבר חנתה המשאית,
והרי השעה עוד לא היתה אחת אפילו.
"הגנוב הגיע."
"לקחת זמנים, אבי?"
"החייל, בהיותו בתפקיד, שבר שמירה והפקיר רכוש צבאי במשך
שעתיים. תרשום. זה הולך לעובדיה. איפה הארגזים? אין ארגזים.
עכשיו מה נעשה? תגיד מה נעשה, טר"ש. אני מפקד ההסעה. זה
אחריות. זה בלגאן. אני חייב לדווח."
"חראם עליו. עשרים ושמונה יום בפנים בליינד. יפתחו לו ת'שושנה
בכלא שש."
"אני לא צוחק אתך, טר"ש. אין ארגזים. אתה לא מאמין תסתכל
בעצמך."
"טר"ש, אל תפחד. שים זין על כולם. אם מישהו בא אליך בכלא,
תכוון אליו חצ'קון, תפוצץ, תסתום לו ת'עין."
"מומו, תאר לך אחד כזה בבאקעה."
"די, חראם. יש לו עור עדין, זה. עוד יקבל התקפת לב, יאשימו
אותנו. טר"ש, שב מאחורה. אין מקום בקבינה".
עקפתי את המשאית. טיפסתי מאחור והתישבתי בין הארגזים.
באמצע הנסיעה דפק מומו על החלון המפריד בין תא הנהג לאחורי
המשאית ואז משך אותו הצדה ופתח אותו.
"תגיד, לאיפה הלכת לטייל?"
"הלכתי לבקר מישהו שאני מכיר."
"בחיאת? יש לך חברים פה? מישהו שחייב לך כסף, אולי?"
"הוא חייב לי ספר."
"איזה ספר? איך קוראים לו? משהו שאני מכיר אולי?"
הבטתי בו.
"ספר מדע בדיוני: 'המלחמה לנצח'."
"לא מכיר."
הוא סגר את החלון. |