חברה טובה שלי, שעברה תקופה ארוכה של דיכאון עמוק, הייתה אומרת
תמיד שכל בוקר הרגישה כאילו זה המשך של אותו יום ארוך... שום
דבר לא התחדש אצלה ביקיצה משינה. אף פעם לא ממש הבנתי את
ההרגשה הזאת שלה.

אני רואה את הבוקר בצורה אחרת לגמרי.
גם בתקופות לא טובות, יש משהו בהרגשה הפנימית בבוקר, כאילו
ניתנה לי הזדמנות  חדשה לאושר. יש מין אופטימיות לא מוסברת
בבוקר. אתה מתעורר אחרי שנתת לגוף שלך לנוח ולמח שלך להיות
פעלתן, להשתולל ולחלום.  

אנשים בדיכאון אוהבים לישון. אדם מדוכא לא רוצה להתמודד עם
המציאות שהיא החיים שלו ומעדיף לא להיות ער. אבל לדעתי יש סיבה
נוספת לא מודעת לרצון הזה לישון - היקיצה. אדם כזה ירגיש טיפה
יותר טוב כשיתעורר.