הייתי עכביש קטן ואפור, מהסוג שכולם מפחדים ממנו, אבל יודעים
שהוא לא מזיק. חייתי עם בני מיני במדבר, והיה לי טוב, והיה לי
נעים.

אתה עצרת את מכוניתך הגדולה בכביש שחצה את ביתי, זימנת אותי
אליך עם מילותיך הנעימות, עם קריצתך, עם המתנות שהבאת.

בדיוק כשהתקרבתי מספיק, אספת אותי בכף ידך, וליטפת מעט.

ובין ליטוף אחד ומשנהו, תלשת את כל זרועותי. במבט של סיפוק,
הנחת אותי על האדמה, ואת הזרועות זרקת הרחק ממני.

והיום אני רק מתגלגלת לי, אל תוך המדבר, אל עבר האופק, לכיוון
השממה. אני מתפללת למצוא את זרועותי האבודות, אולם אינני יכולה
לכוון עוד, רק לקוות שהרוח תשא אותי לאן שאני צריכה להגיע.